חייל: מפחד מכל דבר, זקוק לעזרה ולא מקבל אותה

אני לא יודע מאיפה אני אתחיל... לעזאזל... כתבתי כאן כל כך הרבה והכל נמחק לי....
לצערי אני לא זוכר כבר מאיפה התחלתי אז אני אנסה לכתוב מסודר בערך..

אני עברתי תקופה לא הכי יפה בשנה האחרונה... נגיד שקודם כל עברתי יותר מדי בעבודה שעבדתי בה, משם בעצם התחילו לי יותר מדי לחצים נפשיים וקשיים בעצם... ירדתי במשקל 15 קילו בחודש וחצי, מ-65 קילו ל-50 קילו. לקח לי המון זמן לשחזר חלק מהמשקל הזה והיום אני בערך ב-57...
בכל אופן, לכל זה נוספו הלחצים של לחיות בתוך הארון עם בן זוג. ב"דייט" השני שלנו עברנו תקיפה מינית, שהותירה בשנינו כל כך הרבה משקעים נפשיים... בין אם זה איך שהוא מרגיש שבגללו נגנב לי הפלאפון (שנאלצתי לרכוש חדש חודש אחר כך עם משכורת שלמה שלי כשאין תמיכה מההורים בגלל סיבות שיפורטו בהמשך) או שאני מרגיש שנטשתי אותו שם בתחנת רכבת כי האוטובוס האחרון שלי הביתה הגיע והוא נאלץ לחכות לשתיים בלילה לרכבת... כשהוא עדיין מזועזע ובהלם מהכל...
ארבעה ימים לאחר התקיפה הוצאתי מהארון שלא ברצוני, כשאני עדיין מרוסק ממה שקרה אז...
ההורים לא קיבלו בכלל, התגובות היו חריפות וקשות כלפיי והרגשתי שאני עובר התעללות במשך שלושה חודשים.
היינו אצל פסיכולוגית שניסתה לעזור להם, במהלך השיחות הללו הועפתי מהבית... סבלתי מאלימות מילולית ו"דחיפות" פה ושם שרק הקשו עלי... הבעיות בבית היו גם כלכליות וגם מתח בין כולם ויחס מגעיל אלי, כשאני הבכור בעצם ויש סוד שמוסתר משני האחים שלי..
כל הדברים האלה הובילו למספר בעיות פיזיות... לחצים בחזה, כאבים בלב, בריאות ובקיבה (בגלל המשקל...) מיגרנות קשות (לטענת צה"ל אלו לחצים נפשיים וכאבי לחץ... הם לא מכירים במיגרנות ולא נותנים לי את הפטורים להם אני זקוק...)

על רוב מה שמתואר כאן, הקב"ן שביקשתי לראות יודע, וקיבלתי על זה "בסה"כ" ת"ש 3... למבינים זה לישון 3 לילה בבית בשבוע.
התגייסתי ב-3.4. כן, פז"ם עולם... אני שבוע וחצי בטירונות.
שבוע וחצי שהרגיש לי כמו נצח לא בגלל המרחק מהבית... אלא בגלל היחס המכפיר שאני מרגיש שאני מקבל..
מהיום הראשון בטירונות, ביקשתי מהאנשים הבאים עזרה, וכן, צריך למספר את זה:
המפקד האישי שלי, המפקדת של הצוות לידי, המפקדת של עוד צוות, הסמלת שלנו, מפקדת המחלקה שלנו וגם מכתב שנשלח למפקדת הפלוגה. כל אלו העלו חרס. לכל אלו פניתי בדמעות בבקשה אחת: תתנו לי בבקשה קב"ן. וכן, בכיתי באמת... גם עכשיו אני בוכה...
מהשנייה שחזרתי לשבת אני רק בוכה ורק חושב על דרכים לא לחזור בראשון...
אזרתי אומץ לכתוב את הפוסט הזה בזכות בן הזוג שלי וגם לשלוח הודעת אסמס מאוד (מאוד) ארוכה למפקדת המחלקה שלי, שאני מחכה לראיון "פורלי" שיבוצע כדי להגיע לקב"ן... אני מחכה לראיון הזה בערך מהיום הראשון שלי והתחננתי כבר לראות קב"ן או מישהו שמבין.. לא קרה...
שלחתי את ההודעה והסברתי כמה קשה לי וכמה אני מפחד וחושש מזה שאנחנו צריכים לשמור מיום שני עד יום רביעי ואני מפחד מזה כל כך... אני לא מסוגל לשמור... אומרים לנו שיכול לבוא מחבל ויכולים לפגוע בנו וצריכים לפעול בצורה מסוימת ואני כל כך מפחד מהכל ולא רוצה להתקל בזה כי גם ככה קשה לי... המפקדת התקשרה אלי ובמקום לשאול אם אני בסדר היא קודם כל צרחה עלי שאני מסמס לה כשאסור כי היא "לא החברה שלי" ואני הסברתי גם בסמס ואפילו אני אצטט: "אני מצטער אם אסמס זו לא הדרך הנאותה לפנות אלייך פשוט כרגע נורא קשה לי לדבר ועוד על זה....", רשמתי אותו בדמעות אם חשבתם אחרת... התנצלתי על זה מספר פעמים וחטפתי נזיפה...
החלטתי לנקוט בשיטה אחרת... אמרתי שאני פשוט לא אעלה לשמור... שאני בחרדות ומפחד ואני לא מוכן לשמור. היא איימה עלי לא לומר דברים שאני אתחרט עליהם...
קשה לי כל כך לחשוב מה לעשות עם עצמי ועם הכל... אני מחפש עזרה ואני לא מקבל אותה... מילא הייתי שומר הכל לעצמי אז ניחא, אבל אני מבקש את העזרה הזאת וזקוק לה כי קשה לי ומזלזלים בי. השיחה הזאת עם המפקדת הוכיחה לי שהם לא שמים עלי כלום, פשוט ככה... שהם מזלזלים בי ובבריאות הנפש שלי כאילו זה סתם כלום, אמרתי לה בשיחה (בזמן שאני בוכה לאורך כל השיחה...) כמה קשה לי וכמה אני זקוק לזה והיא מאידך רק אומרת שזה שאני שולח הודעות בשבת וזה שאני מפריע לה כשהיא בבית זו לא הדרך הנאותה...
אתם יודעים מה אני כן רואה? ביום הראשון מישהו קצת "ערס" דרש קב"ן, סירב מספר פקודות ועשה רעש וקיבל את הקב"ן שלו, אבל אני שאני לא עושה שום רע לאף אחד ומחפש תמיכה ועזרה לא רואה את הקב"ן ולא רואה כלום... אני כותב את כל זה בדמעות כי אני כבר לא יודע מה לעשות ומפחד מהכל
אני מפחד לעבור לאזרחות ולצאת מהצבא אם אני באמת לא מתאים עם כל מה שתיארתי כאן, אני מפחד להמשיך כאן כי אני לא יודע מה יביא יום ואיך אני ארגיש עוד שבוע ואם אני לא אעשה כלום לעצמי... אני פשוט מפחד כל כך מכל דבר ונורא קשה לי לחשוב לפעול מחר או מחרתיים בהנחה שכל כך מזלזלים בי ובחיים שלי...
אפילו כשאמרתי שאני רוצה לעשות לעצמי משהו היא כבר ניתקה את השיחה כשהיא מסיימת בכך שמחר נדון על זה, ואז התקשרה בשנית לשאול אם באמת אמרתי שיש לי נטייה אובדנית... אמרתי שכן וזה עוד מהאזרחות כי מה לעשות התקופה האחרונה הייתה מתישה... נותרתי עם כלום...
אני מרגיש שלא משנה מה אבקש, גם אם זה רק לשבת בצל בזמן שהחברים עומדים בשמש... כי כואב לי וקשה לי, זה מוגזם מדי בשבילם... כאילו זו בקשה כל כך מיוחדת....

אני מבקש שמישהו יעזור ואני לא מצליח למצוא את העזרה הזאת...