אני וותיק באתר וכותב כאן הרבה אבל יש לי נושא לדבר עליו על עצמי.
אני בן 30 באפריל... אני בתור ילד לא חוויתי להיות ילד שמח ומאושר.. נולדתי פג חולה מאוד. במצב של חיים ומוות. גדלתי במשפחה דתית שראתה את היציאה שלי מהארון... ואת היציאה שלי מעולם הדת כקשה ומאוד לא מקבלת, למרות שלאחרונה מקבלים אותי, אבל לא שואלים אותי כלום על עצמי, כי אין חדש.. אני נמצא במצב שכל חיי לא סמכתי על אנשים והיום לא (יש לי מעט ידידים) איני סומך על אנשים..
כל פעם יכול לצוץ בן אדם שיכול לפגוע בי.. לקלל אותי להטריד אותי מינית (עברתי הטרדה מינית בצבא) אני מפחד להיות במקום הומה אדם... בילדות לא הייתי ילד רגיל.. קיבלתי חינוך של איומים שאם לא אלמד אני אהיה בור ועם הארץ... אמרו שאם לא אכין שיעורים (בעיות קשב וריכוז) לא אפתח את המחשב (שוב איומים מצד אמא וצעקות..) זה גרם לפתוח רטייה מאנשים.. אמרו לי לא לסמוך על אנשים זרים וזה חלחל לתודעה... אפילו סקס רגיל איני עושה (בגלל ההטרדה מינית) היום איני מחפש אהבה חד מינית אני רק מבולבל בתוכי.. הנפש העדינה של ילד נקרעה.. אמא שלי בת לניצולת שואה, ואתם יכולים להבין איך זה לגדול לתוך בית כזה. אמא שלי שלא קיבלה כלום בתור ילדה מאמא שלה אפילו לא בובה רצתה מאוד שתהיה לנו ילדות נורמלית אבל גם הכניסה בי פחד מאנשים... כי היא קיבלה את זה מההורים שלה. לתמיד דיברה איתי על הנושא של השואה שאסור לשכח מה קרה לעם היהודי... היא כל כך נכנסה לזה שגם את הילדים שלה ניסתה להפחיד... בעיקר אני, ספגתי את האיומים וגם בגלל שאמא פחדה איך יגדל (נולדתי חולה והתפתחתי מאוחר..) למדה אותי ללכת,לאכול... היום היא מדברת יותר בטון נמוך אבל מצפה עדיין שאלך בדרך שלה ואשמור על קצבת הנכות... (בעיה נפשית בנוסף לבעיית שמיעה) טוב שאפשר לשפוך כאן דברים האנונימיות...
ילדים הם לא חיילים בצבא... הם נפש עדינה שצריכים לחיות לפי הגיל שלי.. אמא אמרה לי פעם שהייתי ילד חייכן אבל במשך השנים נשברתי... נהייתי סתום לדברי אנשים. לא התחברתי לילדים ונערים בגילי, כל הזמן הסתובבתי עם אחיי הקטנים עם אמא שגם ככה הייתי תחת כנפייה... בואו תסבירו לי עכשיו למה אמא שלי שילדה אותי לא מספרת מולי בתור גבר על מה שקרה בעבר??? כי היא חושבת שעשתה מספיק בשבילי בתור אמא.. היא גוננה עליי כל חיי ולא נתנה לי לנשום.. פחדה שיפגעו בי כילד... עכשיו אני מבין למה היא לא רצתה שגם אבא יחנך אותנו.. כי היא מאוד פחדה מה יצא מאיתנו... היינו ילדים שקטים שכל הזמן סותמים את הפה והולכים לפי מה שהאמא אומרת... אבא רצה לחנך אבל אמא לא נתנה לו.. היום ההורים גרושים ואחים שלי יותר בקשר עם האמא ואני בקשר עם שניהם.. אמא מספרת לאחים שלי שקרים והמצאות אבא לא רצה לחנך... וכנראה פחד ממנה או שבאמת לא ידע לחנך... מבחינתי שניהם הורים עם כשלון.... אני היום בודד ולא קל לי. הביתי טיפולים פסיכאטיריים או פסיכולוגים גם כדורים וזה לא עזר... עברתי לפת מהדרום... עדיין לא מצאתי עבדה ביחד עם הקצבה לפחות לשרוד... אם הייתי ילד רגיל הייתי היום עם תעודות ומפרנס את עצמי בכבוד כמו מלך... הילדות והנפש הרסה אותי... ההורים לא יתקנו את הנפש הזאת.. אני צריך עדיין לנסות ולחיות בתקווה עם עצמי ובעתיד אהיה חופשי. ואהרוס לאמא את החיים כמו שהרבה לי אותם... :( כועס!!! עצבני!!! נשבר לי......