לא מסוגלת לסלוח לאמא שלי, וזה מאכזב אותי

שלום לכם, חג עצמאות שמח, אני צריכה להתייעץ איתכם.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל, אנסה להיות עיקבית .
הזוגיות של ההורים שלי מאוד השפיעה על החיים של כל האחיות. מן הסתם לאחר הרבה מאוד שנים השפיעה על אימי. שתמיד הייתה החלשה והמסכנה וזו שחוזרת אליו אפילו שהתייחס אליה באלימות וביטל את אישיותה.
אבא תמיד היה מאוד כוחני ומאיים אמא מאוד חלשה ומסכנה - ככה זה היה תמיד. עד שהחליטו להתגרש סופית אחרי שנים רבות של נישואים ואנחנו כבר היינו גדולים מעל לגיל 20. שניים נשואים ואני והקטנה נותרנו בבית. תמיד תמכתי בשניהם בו זמנית אע"פ שהיו אחד נגד השנייה והיו מערבים אותנו בכל מה שקורה ביניהם. את כל המריבות שלהם ספגנו על בשרינו ונפשינו. כל התיסכולים של כל אחד מהם נפל עלינו. אבי החרים אותי כי לא הסכמתי לנטוש את אמי בעת הגירושים. הייתי עם אמי באש ובמים, אפילו שכעסתי עליה שלא הייתה מתערבת כשאבא שלי היה מתייחס אליי רע כשעוד היה בבית. אפילו שכעסתי עליה שהייתה כזו חלשה ולא העיפה אותו לכל הרוחות מזמן וזה שבכלל נולדתי ושיש לי כזה אבא אכזר שהוא לא עונה לאף קריטריון של המושג אבא. היא נפלה לדיכאון עמוק ואני חוויתי אותו איתה, עוררתי את תשומת הלב של כל המשפחה כלפיה ועודדתי אותה תמיד, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי, לאחר מכן אני נפלתי לדיכאון ופניתי לטיפול פסיכולוגי. אני משתתפת בקניות של הבית ועוזרת בעבודות הבית, אבל יום אחד פשוט קמה והפסיקה להעריך את הדברים הללו. התחילו מצידה העלבות עם מילים מאוד קשות שאני מתביישת לפרט, זה כלל אפילו קללות מכוערות, איומים על לעוף מהבית, כל מה שלא עשיתי בשביל הבית כמו לא עשיתי מעולם, פשוט נלקחתי כמובנת מאליה וכאילו זה בסדר לדבר אליי ככה. כמובן שהייתי עונה לה, אבל לא באותו מטבע, לא הייתי מסוגלת. זה היה מלווה לעיתים בהעפת חפצים בבית, פיזור של החפצים האישיים על הרצפה ..תגובות מאוד קיצוניות ואלימות. עד ששבוע אחד, באינטנסיביות אמרה לי "עופי מהבית אני לא רוצה אותך כאן". התעניינתי דרך חברה על מעונות האוניברסיטה (יש לציין כי אני עצרתי את הלימודים שלי באמצע בשל המצב המשפחתי ורק שנה לאחר מכן הצלחתי להחזיק שוב עט וללמוד כמו בן אדם) ושבוע לאחר מכן כבר חתמתי על חוזה. אלא שאני הייתי עם כזו מועקה בלב, הרגשתי סמרטוט משומש, שבאמת הייתי בשביל כל אחד מבני המשפחה ובמיוחד בשביל ההורים שלי והם מפנים לי את הגב, במיוחד אמא שלי. ערב לפני המעבר, חזרתי הביתה ופשוט אמרתי לה, ברוגע מוחלט, כל מה שאני חושבת ומרגישה עליה. לא הטחתי בה דברים קלים, אך שמרתי על לשון נקייה ועל טון הדיבור. בתגובה קיבלתי איומים, העפות חפצים וריקון הארון שלי ואימרה מוחלטת "אני רוצה שתעופי מהבית עוד הלילה". וכך עשיתי. הימים הראשונים במעונות היו מאוד קשים עבורי. הרגשתי כמו איזה נווד. המשפחה הצליחה לתווך בינינו כי אמא שלי פשוט לא הפסיקה לבכות ומאז אני חוזרת לחגים וסופ"שים (לעיתים) הביתה. אני עושה זאת כי האמת אני מתגעגעת לפינה שלי האמנם קטנה אך קיימת, ואני מתגעגעת לשכונה אבל אני לא מרגישה בבית, בבית שבו גדלתי. והיא מנסה להתנהג כאילו כלום, אבל האמת היא שאני עדיין מאוד כועסת ומעצבן אותי שאני נלקחת כמובנת מאליה. פשוט לא בא לי להתקרב אליה, אמן שתחיה עד 120 ותהיה תמיד בריאה, אבל פשוט לא בא לי. אני מאוד כועסת. מה אתם מציעים לי לעשות?