שלום לכם אסקפיפל,פונה אליכם משום שאני לא מבינה למה אני ואמא שלי כבר לא באותם יחסים,בזה מתבטא בעיקר מהצד שלי.
אני אספר על עצמי קודם כל,אני בת 20,מתמודדת נפשית שמאובחנת כבר מגיל 19 ,אך המחלה התפרצה בגיל 15.
השנה בחודש אפריל עברתי לגור בדיור מוגן עם שתי שותפות,והתרחקתי מאימי,המרחק גרם לי להבין שהייתי תקועה במשך שנים בבית,הקשבתי לכל מילה של אמטא שלי ,היא תמיד היתה ביקורתית כלפיי,תמיד באה בהאשמות,ובגישה שיש לי אופי לא משהו(ככה היא אמרה),לפעמים צרחה עליי אבל התעלמתי והמשכתי בשלי,היתה פעם אחת בגיל 14 שהיא הטיחה אותי בקיר של תחנת אוטובוס בגלל מסטיק אחרון שלקחתי מקופסת המסטיקים.
היו עליות ומורדויות.היא היתה מתביישת בפניי בנות דודתי שאני הלא מוצלחת במשפחה.
בכל מקרה היא ידעה על המצב נפשי שהתדרדר עם השנים אך לא פעלה מתוך חשש שאנשים ידברו עליי,אהיה מושא לצחוק ועלבון.
לקראת המעבר לדיור המוגן,היא אמרה לי שהיא כל כך שמחה שאני עוזבת שסוך סוך אלמד מה זה להיות אחראית ולא אהיה רכרוכית .
הזמן עובר,ומיום ליום אני יותר ויותר סולדת ממנה,ומסננת אותה בטלפונים.
לא מתחשק לי לשמוע אותה את הטענות,החפירות,הדיבורים שכמה אין לי עמוד שדרה,כל פעם שהיא מתקשרת אני מקווה שהשיחה תסתיים במהרה ומנתקת לה בפנים ,כל פעם שהיא באה לביקור בהפתעה למרות שביקשתי שלא תבוא אני צורחת עליה.
זה לא מגיע לה,היחס הזה,מצד אחד בא לי לשמור על פרטיות ולגלות אחריות ועצמאות ,לשמור על עצמי לבד,כי ככה זה בטבע,מגיל מסויים מפסיקים את תלות בהורים.מצד שני אמא זאת אמא והיא כמוני זקוקה לתמיכה,היא בטח עצובה ורע לה,היא מרגישה שאני לא אוהבת אותה והיא מתגעגעת,אני מחויבת להיות שם בשבילה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות