איבדתי הכל... אני כל כך מנסה להחזיק מעמד ולא לוותר...

אמי חלתה בסרטן הלבלב לפני כשנה..

עזבתי את העסק החדש כצלם, רציתי להיות עם אמא שלי ולנסות להציל אותה בכל דרך אפשרית.. אחרי שבדקתי על הסרטן הספציפי שהיה לה הבנתי שהסיכוי לשרוד מאוד נמוך ושלא יהיה לי עוד הרבה זמן איתה.. אתם צריכים להבין ולשמוע מי אני על מנת להבין אותי קצת יותר ואם איזה חרדות חייתי וממשיך לחיות עם.. בקצרה" במהלך כל ילדותי אבי היה אלכוהליק שהיה מכה אותי על מנת להפוך אותי לחייל שלא מפחד מכלום שלא צריך עזרה או אהבה מאף אחד ושלא בוכה..
אני זוכר בערך בגיל 8 ישבתי עם אימי על הספה בסלון וראינו סרט של ברוס לי (אימא תמיד אהבה סרטים של ברוס לי למרות שהיא לא אהבה אלימות ) אבא שלי נכנס וכשראה שהיא מלטפת אותי.. דחף אותה ואסר אליה לגעת בי או ללטף אותי. בעולם שלו לרצות לקבל ליטוף או אהבה נחשב כאדם חלש והומו.. גרר אותי מהשיער ואת ההמשך אתם כבר יכולים לדמיין לבד..
מאז.. אמא פחדה לגעת בי, ואני... גדלתי להיות חייל ממושמע שלא צריך ליטוף או אהבה מאף אחד.. שלא מפחד מכלום ולא יבקש עזרה כי אני לא הומו.
לקח לי המון זמן לשבור ולתקן את החומות שאבא שלי הציב בראש שלי.. רוב האישיות שלי הייתה בסיס מה שאבא שלי עשה לי והחדיר לראשי.
החיים המשיכו והמון קרה.. הרוב היה לצד הלא טוב של החיים.. אבל עד כמה שזה נשמע טיפשי והזוי.. החזקתי מעמד כי זה מה שהראש שלי יודע ולמד.. בגיל 18 הפכתי להיות האבא של הבית כשנתתי לאבא שלי להבין שהוא לא רצוי בבית הזה יותר.. הדרך היחידה להכניס לו לראש היה בעזרת אלימות..באותו יום הוא עזב את הבית.
לא משנה מה החיים זרקו עלי תמיד החזקתי מעמד ללא עזרה מאף אחד..
החלטתי לשנות את עצמי אחרי שאבדתי כל כך הרבה חברים.. זוגיות.. ועבודה בגלל העובדה שהייתי קופי אחד לאחד אבא שלי..אם לא יותר גרוע..
אמא שלי פחדה להתקרב אלי והייתי צועק ושובר ודוחף יותר גרוע מאבא שלי.. וזה אחרי שדחקתי את כל הכעס מאז שאני זוכר את עצמי והכל יצא כשאבא שלי "עזב" את הבית
פסיכולוגים.. סדנאות.. ובמיוחד עבודה עצמית.. עשיתי הכל על מנת לשנות מי שהייתי.
4 שנים אחרי שאבא שלי עזב הייתי אדם אחר..בערך גיל 22, יש לי עוד המון מה לתקן.. אחד הדברים שמציקים לי הוא שקשה לי לקבל או במיוחד לבקש עזרה.
ניפגשתי עם אבא וישבנו.. דיברנו.. ובסוף גם סלחתי לו..
עכשיו החלק הזה מאוד קשה לאנשים לקבל במיוחד אלא שיודעים את כל הסיפור.. אני ואבא הפכנו להיות חברים מאוד קרובים.. וזה היה מאוד קשה לאימי לקבל אחרי כל מה שהוא עשה לנו, במיוחד שאני לא הייתי מסוגל להתקרב אליה או לקבל ליטוף ממנה.. ארי היא לא עשתה לי כלום חוץ מלהיות שם בשבילי ולקבל אותי למרות שהפכתי להיות אבא שלי..המחשבה שהיא ישבה לידי גרמה לי צמרמורת.. אחד החומות הקשים שאבא שלי הציב היה זה.. הקירבה.. האהבה.. לרצות ולקבל אהבה
דבר שהוא אסור..דבר שהוא חסר משמעות..
אז למה יכלתי עם אבא שלי כן להתקרב וכן להראות אהבה ולאמי שסבלה כל החיים לא יכלתי לשבת או לדבר איתה.. מגע לא היה בחשבון.
אז נרשמתי לעוד סדנא... והפעם היא שינתה המון בצורת החשיבה והאישיות שלי..
הרגשתי אדם אחר..
הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי את הסדנא היה לגשת לאמא.. לחבק אותה להגיד לה בפעם הראשונה בחיי שאני אוהב אותה.. הדמעות והאושר שהיו לה על הפנים..
הייתי מאושר.. בפעם הראשונה בחיי.. הייתי בשמיים.
זה היה לפני שנתייים.
שנה לאחר מכן אמא חלטה בסרטן..לא רציתי לוותר והבטחתי לעצמי ולה שאני יעשה הכל.. אמא שלי לא תמות! 5 חודשים לאחר מכן, היא נפטרה לידי.. מוות שהיה נירא לעין מאוד כואב...תמונה שתרדוף אותי כל החיים, הייתי איתה כל רגע אפשרי.. גם כשהיא כבר לא יכלה להתקלח או לגשת לשירותים לבד.. ניסיתי כל דבר אפשרי.
חייתי עם אמא בבית של סבתא שלי כי החיים לא חייכו יותר מידי לכיוון שלנו ולא יכלנו להרשאות לגור בדירה שכורה.. אבל זה היה בסדר כי לאמא יש 6 אחים ואחיות וכל המשפחה הייתה אוהבת ומלוכדת..
במהלך השבעה המשפחה התחילה להתעלם ממני וביום שקמנו מהשבעה התחילו הסטירות.. סבתא אשימה אותי שגנבתי לה תכשית וכסף מהבית והדודות עשו חרם לא מובן..
עשו ועדיין עושים הכל על מנת שאני יעזוב את היחידת דיור בחצר האחורית... המצב הזוי.. בחיים לא היה לי צרות עם המשפחה.. ההפך.
הסברתי להם שאין לי לאן ללכת ושהחצי שנה שלא עבדתי וטיפלתי באמא הכניסו אותי לחובות שמאוד קשה לי לצאת מהם.. לצערי אמא השאירה גם חוב של קרוב למאה אלף שקלים.. אין ירושה או כסף.. שזה דבר כל כך חסר משמעות ליד החיים של אימי.. אבל אותם זה לא מעניין..אמא נפטרה בדצמבר האחרון 2014.. אני היום בן 32.. מנסה להתחיל את החיים שלי אחרי שהכרתי את עצמי מחדש.. אבל כל המצב הקיים גורמים לי להתקפי חרדות ועצבים..המצב הנפשי שלי לא מובן.. אני מגלה סימנים בהתהגות שלי שאני לא הייתי עושה לפני.. גם בתקופה הלא טובה של פעם.. אני לבד כל הזמן.. מקבל סטירות מהמשפחה כל כמה ימים... פעם זה חרא ליד הדלת פעם אחרת זה צעקות של סבתא מחוץ לדלת.. אין לי עניין לריב עם המשפחה או במיוחד עם סבתא שקיבלה אותנו אליה.. יש לי אח קטן בחו"ל שאני מנסה להגיע אל.. אבל כרגע יש לי 304 שקלים.. ואני מנסה לשרוד כל יום מחדש.. הגעתי לרמה הכספית הזאת לא ממזמן ואני חושב שבעוד כמה ימים לא יהיה לי גם כסף לאכול..
זה דפוק שאני רואה בזה התגר? אין ספק שמה שאבא שלי הכניס בכוח ולא בדרך חכמה יותר עוזר לי לשרוד.. אני הבן אדם האחרון שיבכה שקשה לו.
אבל אני יודע היום שלהיות חלש זה אנושי ואני מתחיל להצליח לבכות קצת סוף סוף אחרי שאמא נפטרה.. בגלל שאני במצב נפשי גרוע אני מרגיש פיזית כמו מת... אבא שלי עזב את הארץ חודש אחרי המוות של אמא.. ואני לא רוצה שאחי הקטן ידאג יותר מידי אז אני אומר לו שהכל בסדר ושאני בסדר..
אבל אני רחוק מזה.. אני לא מוותר, אבל אין ספק שאני נחלש וקשה לי כל יום יותר. ( אה אה יצאה לי חרוז.. עדיין יש חוש הומור ואת זה ירשתי מאמא )
הסיפור ממשיך עוד הרבה אבל אני לא יכול להכניס הכל...
אני לא יודע מה לשאול... אני רק יודע שאני צריך עזרה..

תודה לכל מי שהחזיק מעמד והשקיע את זמנו..