בטעות מחקתי את כל השאלה אז הפעם אני אעשה את זה יותר קצר ולעניין.
אני מרגישה לבד, זאת אומרת.. אני באמת לבד. מאז ומתמיד מעגל החברים שלי לא היה גדול מדי, ותמיד הייתה לי את החברה הכי טובה שלי(שכל כמה שנים התחלפה באחרת משום מה.) שאיתה הייתי הכי אני ופתוחה, ועם השאר פחות. תמיד הרגשתי בחוץ, לא יותר מדי קשורה אליהם. לפני קצת יותר משנתיים איבדתי את "כל" החברים שלי מסיבות כאלה או אחרות. אבל הייתי בדכאון כל כך עמוק, שכבר לא היה אכפת לי. נהניתי להיות לבד, לבזבז את הזמן שלי בלישון ולראות סדרות בחדר. אבל עכשיו, כשאני אחרי הדכאון הזה.. זה חסר לי מאוד. למרות העובדה שיצאתי מהדכאון קשה לי להתעלם מזה שאני לגמרי לבד.. זה מדכא בטירוף. אין לי עם מי לדבר, עם מי לצאת, עם מי לצחוק.. אני מרגישה מבוזבזת ושאני מבזבזת את התקופה הכי יפה בחיים שלי בשעמום וטלוויזיה. שלא תבינו לא נכון, יש לי משפחה מדהימה שהייתה לצדי תמיד. אבל זה לא מספיק.. אני מרגישה כאילו אני כבר משתגעת מהלבד הזה.. מצד אחד כל כך בא לי כבר לפתח קשרים חדשים ולצאת ולהנות ולבלות, מצד שני לפעמים אני מרגישה כאילו אני חוסמת הזדמנויות ואנשים.. כאילו שאני נהנית ורוצה להמשיך להיות בלבד שלי..(אני לא.. נראה לי..) כדאי לציין שאני מרגישה שיש לי חרדה חברתית יחסית חמורה. הבטחון שלי ברצפה אבל אני עם הרבה אגו אז אני אף פעם לא נותנת לאנשים לדעת או להרגיש ככה. בקיצור.. איבדתי כבר את עצמי. לא יודעת מה להוסיף. בכל אופן, אם תקראו או לא.. תענו או לא.. היה כיף קצת להוציא את זה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות