הבנתי שאני אובדנית כבר מלפני שנתיים, כי זה בא עם דיכאון, הפרעות אכילה, חרדות וחרדות חברתיות.
ברור שההורים שלי שמו לב אבל אין באמת כסף לאבחון או פסיכולוג או טיפול כלשהו אז נתתי לזמן "לתקן" את זה.
בינתיים הדיכאון כבר הרבה פחות גרוע והפרעות האכילה עברו כמעט.
החרדות נהיו גרועות וגרועות יותר, אני לא מצליחה לישון בלילה מרוב לחץ ופחד, זה מרגיש קצת כאילו אני בחרדה תמידית עם כמה התקפים גדולים יותר פה ושם. אמא שלי חושבת שאני רק קצת בלחץ לפעמים אז היא קנתה לי טיפות הרגעה, אבל זה לא עובד.
אני באמת רוצה להפסיק לחיות, זה לא בקטע של "נשבר לי הלב אני שונאת את החיים שלי אני רוצה למות". אני רק לא רואה מה הטעם בלהמשיך לחיות, ואני יודעת שלעולם לא יהיו לי כוחות נפשיים להתמודד עם החיים כבוגרת.
יש לי שתי חברות שאני איתן בזמן בית ספר, אבל עוד מעט נמאס להן ממני, ואז אני אהיה לגמרי לגמרי לבד.
ואין לי שום תחביבים (כל מה שאני עושה בזמני החופשי זה לבהות בקיר ולבכות משעמום) ואין כסף לטפל בעניין או לפחות את האומץ לפנות למישהו ולבקש ממנו עזרה (חרדה חברתית
אני לא רוצה בדיוק למות אני סתם רוצה להפסיק להרגיש ככה, או להחליף חיים כי כל מה שאני יודעת לעשות זה לוותר ברגע שנהיה קצת קשה ולהתחיל חדש, ואני לא מאמינה שאני אצליח להפסיק להיות עצובה כל כך.
זה יותר עצב-עייף-ריק-pouty כזה. כאילו אני עצובה רק כי אין לי משהו אחר לעשות.
ואני בטח סתם מגזימה וזה סתם דיכאון נעורים והורמונים ואני עושה הר מעכבר. אבל עדיין הייתי מעדיפה לא להוולד בכלל מהתחלה.
(סליחה אם זה נשמע וונאבי פואטי, לא התכוונתי)
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025