אבודה ומבולבלת. מרגישה יותר מדי דברים

שלום.
אין לי כוח. פשוט ככה. אני מרגישה נורא.
בחודשים האחרונים אני עוברת תקופה נוראית שהתחילה בבום, עלתה למימדים של הרבה מחשבות אובדניות ודיכאון עמוק, הושהתה קצת ואפשרה לי לחזור לעצמי, ועכשיו שוב מתחילה לחזור.
זה קרה בגלל יותר מדי אירועים שליליים שקרו אחד אחרי השני:

מורה כלשהו השפיל אותי מול כל הכיתה על רקע נטייה מינית. בסוף אותו השבוע סבא שלי נפטר. בעקבות המוות, אמא שלי סחטה ממני באיומים לספר לה מה קרה עם אותו המורה ונאלצתי לספר לה על אותה נטייה מינית. בואו נגיד שהיא לא קיבלה את זה יפה. היא כל הזמן ירדה עלי, עקצה אותי ורמסה לי את טיפת הגאווה במי שאני שגם ככה נרמסה לה כבר.

בעקבות כל זה התחלתי ללכת ליועצת ביה"ס והתחלתי פתאום (לראשונה) לדבר עם אנשים על הבעיות שלי.
גיליתי שהתקפי הזעם המזעזעים של אמא שלי (כלפיי) לא בדיוק קורים בכל משפחה נורמטיבית בואו נגיד ככה...
זה הנושא שהכי מעסיק אותי עכשיו.
מדי פעם, בלי שום סימנים מקדימים או מצב רוח רע, בעקבות טריגרים קטנטנים היא (אמא שלי) יוצאת בפרץ צרחות, קללות, איחולי מוות, העלבות נוראיות ואיומים.
בין ה"התקפים" האלה (אם לקרוא לזה ככה) היא נחמדה מאוד.
אין לי מושג איך חייתי ככה תמיד. בלי הטירוף הזה שאני מרגישה עכשיו כלפי העניין.
אני מרגישה מבולבלת מאוד. מתוסכלת. לא יודעת מה בעצם. אני מרגישה שאני משתגעת.
לפני כמה שבועות היה עוד פיצוץ מטורף כזה, שאחריו דיברתי עם המחנכת על העניין (זאת מחנכת חדשה ואני צריכה הרבה זמן כדי להפתח לאנשים, זאת הסיבה שעד אז לא דיברתי איתה. היא מקסימה) והיא אירגנה שיחה איתה ועם היועצת. הבנתי שהייתה שיחה טובה, אבל כנראה שאמא שלי הסיטה קצת את היועצת לצד שלה ונגדי. היא (היועצת) אמרה לי אחרי השיחה שאין מה לעשות, שאני צריכה להתמודד כי היא אמא שלי, שאני כנראה פשוט אגואיסטית ואכפת לי רק מהתחת של עצמי (במילים האלה) ושהיא יכולה להבין אותה.

יש לציין שמאז אותן ירידות עלי על הנטייה המינית שלי והרבה תמיכה מחברים, אני מאוד באנטי אליה. נאוד.
לא בא לי לראות אותה בכלל, אני עושה לעצמי פרצופים כשאני שומעת אותה מדברת ואם לא אבא שלי (שמכריח אותי להיות נחמדה אליה) לא היה לי איתה שום קשר.
היא התחילה טיפול\ ייעוץ אצל מישהי ובינתיים היא מתנהגת אלי בנחמדות מוגזמת.
אבל יש בתוכי אש שלא מרפה ולא נותנת לי לסלוח לה ולהיות נחמדה אליה.
בתקופה הזאת אני מרגישה אדם נוראי. אני לא יוצרת איתה הרבה אינטרקציה, מרוחקת ממנה מאוד ולא מדברת אתה כמעט.
אבא שלי לוחץ עלי להיות נחמדה אליה, כך גם היועצת והמחנכת (למרות שהמחנכת דווקא מבינה את הקושי שלי) והחברים מצד שני כועסים עליה ואומרים לי להמשיך להתעלם ממנה ולא להכנע לנחמדות שלה.
אני לא מסוגלת לדבר איתה על זה. גם כשהיא צורחת עלי באותן התפרצויות, אני שותקת קפואה במקום.
אני פגועה מדי כדי לסלוח. אבל היועצת מאשימה אותי.
אני כבר לא יודעת מה לעשות. יש בי תחושה נוראית. והמוות המפתיע והמזעזע של סבא שלי עדין לא מתעכל אצלי.
בנוסף, יש לי עכשיו תקופה אינטנסיבית מאוד בלימודים של מתכונות ובגרויות.
אני בלחץ אומי. יש לי כאבים חדים בחזה ובבטן (כמו סכינים כאלה) ואני מרגישה שאני משתגעת. אני לא עומדת בזה יותר ואין לי עם מי לדבר כי לחברים שלי יש מספיק על הראש.
אני צריכה למצוא דרכים להירגע כדי להתרכז בלימודים.
אני מרגישה שאני כבר לא עומדת בזה.