אז ככה
לי ולאחים הגדולים שלי אף פעם לא היה קשר טוב, מגיל צעיר הם התייחסו אליי כאל טיפשה, מכוערת, פחות מוצלחת מהם וכו'. הדבר היחיד ששמעתי שאי פעם שהם אמרו עליי טוב הוא שאני שרה טוב (שרה מגיל צעיר ורוצה להפוך את זה למקצוע). אני לא טלית שכולה תכלת ויש לי אופי קשה (או לפחות זה מה שהם הכניסו לי לראש כל החיים) אבל באמת שלא עשיתי להם שום דבר שמזכה ביחס כזה.
כל החיים חייתי בצלם והרגשתי פחות טובה מהם - הם באמת מאוד חכמים - עד שלפני כמה שנים הבנתי שאין לי שום סיבה להרגיש פחותה מהם ושאולי אני אפילו נעלה מהם בהרבה דברים (הם אנטיפתים לאנשים אחרים, לא אוהבים מגע וחלקם לא מדברים עם אבא שלנו - בקיצור, לא אנשים סימפתיים...).
כל פגישה משפחתית היא ריבים צעקות ובכי, ואם זה לא מגיע למצב הזה יש מבטים מזלזלים ולא מקשיבים לי שאני מדברת. זה הגיע למצב שאני מבקשת משמרות של שישי ערב בעבודה רק כדי לא להכניס את השליליות הזו לחיים שלי יותר. הבנתי שאם כל שבוע אשמע כמה שאני לא יוצלחית - טוב זה לא יעשה לי לחיים.
ועם זאת, מאוד קשה לי עם העובדה שיש לי ארבעה אחים שאני לא יכולה לנהל עם אף אחד מהן שיחה של יותר מחמש דקות.
לא יודעת אם אני מחפשת עצה, רק רציתי לפרוק ואולי לשמוע הזדהות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025