ההורים שלי מגוננים יותר מידי. איך להסביר להם שההתערבות שלהם בחיים שלי פוגעת בי?

אז ככה, אני אתחיל ואומר שההורים שלי הם מהסוג המאוד... מגונן.
מאוד מאוד מאוד מגונן.
כל החיים שלי ההורים שלי עזרו לי המון, בכל פעם שנפלתי הם היו שם, אבל זה לא בהכרח מה שרציתי - רציתי חופש.
שהייתי ביסודי ההורים שלי פחות או יותר החליטו עם מי אני אהיה חבר ועם מי לא, הם לא נתנו לי אף פעם ללכת לישון אצל אנשים אחרים בטענות מגוחכות כמו 'יש לך בית אז תישן בו' וכיו"ב.
אני זוכר שבכיתה ב' שהייתי חבר עם מישהו שאימא שלי לא רצתה שאני אהיה חבר שלו, כי שהיא שאלה את המחנכת שלי על החברים שלי (משהו שהיא הייתה עושה, המון.), היא התחילה לאיים שהיא תשלח אותי לפנימייה אם זה אומר לשמור עלי מילדים כמוהו.
השנים עברו וזה לא ירד בכלל, בכיתה ו' החלטתי שבל"ג בעומר אני לא מתכנן להישאר עד איזה 10 בערב כמו שהיו משאירים אותי לפני, אלא שאני הולך להיות עם חברים שלי כל הלילה במדורה, רצוי לציין שהמדורה הייתה באיזשהו שטח חולי ברחוב שלנו אז זה לא אמר כלום ושום דבר.
ישבתי וישבתי, ככה עד איזה 00:30, ואז ראיתי את אבא שלי עומד במרחק של המדורה ופשוט... צופה.
חשבתי שהוא ילך, ממש קיוויתי שהוא ילך, אבל לא, השעה אחד בלילה והוא עדיין שם, פשוט... מסתכל עלינו.
החלטתי לגשת אליו, מיד שזה קרה הוא פשוט הודיע לי שאימא שלי מסרבת ללכת לישון עד שאני לא חוזר הביתה, והיות ולמחרת יש לה יום עבודה והיא צריכה לקום בשבע בבוקר הוא מאשים אותי כי אני 'מדאיג אותה' לחינם.
נאנחתי והלכתי הביתה, שהגעתי ראיתי את אימא שלי עם עיניים אדומות כולה, יכול להיות מבכי יכול להיות מעייפות, אני לא זוכר כבר.
שהתלוננתי על זה אז לאבא שלי הוא אמר לי פשוט מאוד "היית מעדיף שלאימא שלך לא יהיה אכפת בכלל?"
כיתה ז', יום העצמאות, החלטתי לצאת עם חברים לדוכנים באזור, עכשיו סתם שתדעו שאני בכללי חננה כזה והחברים שלי בהתאם, ועוד בכיתה ז' בכלל לא היה מה לדאוג.
חשוב לציין גם שההורים שלי סירבו לקנות לי פלאפון עד ממש לפני שבוע לפני יום העצמאות שבכיתה ז', וגם אז הזמנו אותו מאיזשהו מקום והוא עדיין לא הגיע.
יצאתי ביום העצמאות, ובערך בתשע קלטתי את ההורים שלי עוברים באזור, התעלמתי מזה, אחרי כמה דקות שוב ושוב.
מסתבר שההורים שלי פשוט באו קצת אחרינו, ועברו ליד בלי הפסקה, 'עקבו אחרינו' במסווה של 'גם אנחנו פה'.
אחרי שעה התעצבנתי ממש ופניתי אליהם בשאלה של 'מה לעזאזל?!'
בתגובה הם אמרו לי שאין לי פלאפון, אמרתי שזה לא בעיה ושאבא של החבר הכי טוב שלי מאז (מכירים וחברים מהגן כבר, עד היום תכלס) גם נמצא באזור של המופעים וזה עניין של שתי שניות והוא כבר יקפיץ אותי הביתה.
בתגובה קיבלתי תגובה זועמת במיוחד, צעקות, ריבים, סכסוכים, ממש באמצע המעבר, אנשים הסתובבו והסתכלו עלינו, זה נגמר בזה שאבא שלי פשוט חתך את השיחה ואמר "אנחנו מגיעים הביתה ונועלים את הדלת, אני לא סומך עליך עם המפתח שלי לבית אז אם אתה לא בא איתנו אתה תישאר בחוץ."
מיותר לציין שאימא שלי התנגדה בתוקף שאני אלך לישון אצל החבר הכי טוב שלי, כי כזאת היא.
גררו אותי הביתה.
בכיתה ח' עפתי מבית ספר, לא בגלל הסיבות הקלסיות של אלימות או מה לא, אלא שהייתה לי מורה עם חינוך רוסי, וברוסיה ממה שאני מבין מורים זה עם הקודש, והיא ממש לא אהבה את העובדה שסירבתי להשתתף בפעילויות בשיעור חינוך, כי ציורים וקישוטים וכל זה עושה לי רע.
היא התנכלה לי, פירשה כל דבר שאמרתי לא נכון, והפיצה עלי שקרים שאני מקלל אותה להנהלה.
ביום האחרון של כיתה ח' פשוט הודיעו לי במפתיע שאני לא ממשיך בבית ספר הזה יותר, אף אחד לא טרח להגיד לי מילה מראש, פשוט היה רשום לי בתעודה 'אלמוג אינו מוזמן לבית הספר בלהבלה בשנה הבאה'.
לא הבנתי מה זה נפל עלי, המחנכת ששנאה אותי קראה לי לשיחה ובה היא בייסיקלי אמרה כמה זה חבל שזה לא עבד בינינו וכו וכו, רציתי פשוט להביא לה כאפה כל הזמן הזה.
הלכתי הביתה, שאני מגיע הביתה אימא שלי כולה בוכה, ששאלתי אותי מה קרה היא (אחרי כמה חיבוקים וכל מיני) הודיעה לי שהמחנכת התקשרה אליה ואמרה לה שאני נראיתי לה מדוכדך מאוד שיצאתי מבית הספר, ושהיא 'חוששת לשלומי' ושאולי 'קרה איתי משהו'.
רמיזות שאימא שלי פירשה כאובדנות או לפחות רצון לפגוע בעצמי או מה לא, בגלל שכביכול סילקו אותי מבית ספר ושם היו כמעט כל החברים שלי.
אימא שלי פשוט סחטה אותי ללכת לפסיכיאטר על המקום, ואחרי שהתברר שאין בעיה בכלל היא הגישה תביעה נגד המחנכת שלי.
מה שהפריע לי פה היא שהיא לא האמינה למילה שלי שהכל איתי בסדר.
בתעודה שלי היה רשום שההתנהגות שלי לקויה, זה מצחיק בכנות כי בחלוקה של ההתנהגות כל החלקים של "יחס לחברים", "עמידה במטלות" וכל אלה היו מדורגים ב-'למופת', כולם חוץ מהחלק של "יחס למורים" שהיה 'לקוי' לכאורה, ובגלל זה ההתנהגות שלי במלואה הייתה נחשבת 'לקויה'
עכשיו לכו תנסו ללכת לבית ספר אחר שרשום לכם בתעודה שחור על גבי לבן שההתנהגות שלכם לקויה, מי כבר יקבל אתכם?
זה נגמר בזה שהלכתי לבית ספר האזורי, שכולו פשוט חור, שם הייתי שנה עד שיצאתי משם בסוף ט' עם תעודת הצטיינות בלימודים והתנהגות למופת, בניגוד לכל שאר התלמידים בערך, זאת הייתה השנה הכי קשה שהייתה לי עד כה ולא בגלל הבית ספר עצמו אלא בגלל הסביבה.
הלכתי, התקבלתי לבית ספר תיכון, המשכתי את הלימודים שלי, אבל ההורים שלי עדיין לא שחררו כל התקופה הזאת.
כאילו, מה, הייתי אז בן 16, תעודת זהות, רישיון אופנוע, רישיון צלילה, כל הדברים האלה נהיים מותרים פתאום, אבל עדיין הם החליטו לי מתי אני אמור ללמוד ומתי אני אמור ללכת לישון וכל שאר הדברים שאני עושה.
באותה נקודה הבנתי שההורים שלי תכננו להכתיב לי את החיים, הם רצו שאני אהיה 'כמו כולם', אבל אני בן אדם די לא ממוצע (לא בהכרח בקטע טוב), מה שבסופו של דבר נכון לרוב האנשים (הרי כמה מאיתנו באמת 'ממוצעים' בהכל?). הם רצו שאני אלך ללמוד באוניברסיטה אמצא עבודה אתחתן ואביא ילדים לעולם, זה היה התוכנית בטווח הרחוק.
כבר בגיל 16 אני זוכר שידעתי שאני בחיים לא הולך להביא ילדים לעולם, אף פעם. גם כי לא רציתי ילדים וגם כי ידעתי שפשוט אין לי מה שצריך כדי לגדל ילד בצורה נכונה, הרי אם אני אקח דוגמה מההורים שלי אני רק אגרום לו לסבל.
אותו דבר לגבי האוניברסיטה (כבר בגיל 16 הייתי עוסק בתחום המכירות והשיווק באינטרנט ומצאתי לעצמי עבודה כתוכניתן על רקע כמה פרוייקטים שהצגתי וקומבינה, האמנתי שבעזרת התנהלות כלכלית נכונה והתקדמות בתחומים האלה אני אוכל להצליח מספיק בחיים כדי שיהיה לי זמן פנוי לעצמי גם) וחתונה (מוסד הנישואין מטופש בעיניי), אף אחד מהדברים האלה לא התנגש עם ההורים שלי טוב, שאומנם הציגו את עצמם כאנשים שרוצים שאני אהיה מאושר בסופו של דבר, ויתכן וזאת אכן הייתה הכוונה שלהם, אבל האמצעים שלהם פשוט לא היו נכונים ומתאימים.
אני לא יוצא בשישי בערב למועדונים ומסיבות, בין היתר כי יש לי דברים יותר טובים לעשות תכלס, אבל גם כי אימא שלי פשוט תתהפך ויחרוב עליה עולמה אם אני אעשה משהו כזה.
ההורים שלי התנגדו שאעשה רישיון נהיגה, וסירבו בתוקף לחלוק איתי את הכסף שלהם, שהם גילו שכסף זה ממש לא בעיה עבורי יותר הם פשוט סירבו להרשות לי באיומים, ששמתי עליהם פס לחלוטין, כאן התחיל הסכסוך שלי עם ההורים.
בנקודה הזאת בחיי הבנתי שאם לא אהיה אנוכי ואעשה מה שאני רוצה אני אהיה עתיד לחוסר שמחה כל עוד אני תחת השפעתם, אז פשוט אמרתי להם במילים מעודנות שהם יקפצו לי והלכתי לעשות מה שרציתי.
אימא שלי סירבה באותו לילה להישאר איתי באותו הבית, היא פשוט לקחה את האוטו ונסעה להשד יודע איפה, ואבא שלי האשים את זה עלי וניסה לתת לי 'עונש', ששוב פעם, שמתי עליו פס.
הסיטואציה אומנם לא התדרדרה לאלימות, כי לאבא שלי יש אגו מפה ועד הודעה חדשה והיה סביר להניח לחלוטין שהוא היה מביא לי כאפה על חוסר צייתנות או איך שהוא מפרש את זה, אבל באיזשהו מקום הוא הבין את המסר שזה פשוט לא יעזור לו.
הסיטואציה בשלב אחר התדרדרה לאלימות, ומהמקרה השטותי ביותר, לא אפרט כאן כי זה לא רלוונטי, אבל זה הגיע למצב שאבא שלי דחף אותי ולא בדיוק הצליח, היות ואני יותר גבוה, רחב, וכבד ממנו, מה שרק חימם אותו עוד יותר (אגו מטורף, אמרנו) וכנראה שהוא היה בא אלי בניסיון להרביץ לי ממש אם כמה קרובים אחרים לא היו שם כדי לרסן אותו פיזית. לא דיברנו שלושה חודשים אחרי המקרה, וכנראה שהיינו ממשיכים שלא לדבר אם אימא שלי לא הייתה מודיעה לי שאבא שלי מתכנן לטוס לחו"ל ולא לחזור יותר.
העניין הוא שאני באמת מנסה להסביר להורים שלי, באופן הכי הגיוני שיש, למה כל ההתערבות שלהם בחיים שלי פוגעת בי בטווח הרחוק, אבל הם מפרשים הכל לא נכון. כל פעם שאני מבקר אותם אני מקבל תשובות כמו "אה אז אנחנו לא עושים כלום בשבילך" או "אנחנו לא טוחנים כמו חמורים בעבודה כל היום כדי שתבוא ותגיד עלינו דברים כאלה" ולוקחים כל דבר שיש לי להגיד למקומות לא נכונים לחלוטין.
ממש לפני כמה דקות ממש נשברתי וצעקתי על אימא שלי והלכתי, שרק התחלתי לכתוב את ההודעה שמעתי אותי בוכה לדודה שלי (ממש בוכה, דמעות) על 'מה היא עשתה לא נכון בגידול שלי' או 'למה אני לא יכול להיות כמו כולם' או אפילו 'למה הייתי צריכה לגדל ילד ששונא אותי'.
והעניין הוא שאימא שלי מתחילה לבכות שאר המשפחה שלי רואה אדום, בין אם הנסיבות הן הגיוניות או לא, מהרגע שאימא שלי מתחילה לבכות השיחה נגמרה ולא משנה מה יש לי להגיד יכול לקפוץ להם.
הייתי עובר בית, אבל אני עובד במשרה מאוד חלקית באינטרנט היות ואני בצה"ל ואין לי מספיק כסף ממש לתחזק את עצמי בשכירות, מה גם שאני לא יודע לאיזה רמות טירוף ההורים שלי היו מגיעים אם הייתי מודיע להם שאני עובר מהם.
אני באמת מרגיש שההורים שלי אוהבים אותי ושאכפת להם, תמיד היה להם אכפת, אבל הם פשוט לא נותנים לי לגדול ולהתפתח כבן אדם ורק תוחמים ומגבילים אותי בלי הפסקה, לא מדובר בסוג של מרד נעורים אלא פשוט בעובדה שההתנהלות הסופר-מגוננת הזאת פוגעת בהתפתחות הנפשית שלי וזה פשוט לא בריא להם, בתקופה האחרונה אימא שלי התחילה לנסות לעשות לי רגשות אשם על כל דבר שאני עושה, ובכנות זה יותר מעצבן אותי מאשר גורם לי להרגיש אשם.
אני לא חושב שאני בן רע, אני לא חושב שאני פחות טוב מהאנשים שסובבים אותי, אבל ההתנהגות שלי ההורים שלי גורמת לי להרגיש ככה, לצד עוד דברים אחרים, והגעתי לקצה גבול היכולת שלי מבחינה של להתמודד איתם.

מה אני עושה?