במצוקה - לא יודעת איך להמשיך הלאה מכאן עם בן הזוג

שלום לכל אנשי האתר. אני נמצאת במצוקה ממש גדולה. אולי זה לא יישמע לכם מי יודע מה כזה דבר להיות בגללו במצוקה, אבל זה כבד לי על הלב ומחניק בגרון. מצטערת אם זה יהיה ארוך.
יש לי בן זוג כבר 5+ שנים. עברנו כברת דרך. היה תכנון לעבור לגור יחד, אבל אני לא יודעת מה לעשות כרגע.
כשהכרנו ידענו שאנחנו מאוד מתאימים, לא התביישנו לדבר על חיים יחד וילדים. היו לנו תחומי עניין משותפים, הרבה כיף ביחד, לשנינו היו עבודות, בקיצור - היינו באותו ראש.
הבחור מנסה לעשות כסף גדול בכל הזדמנות שיש לו, גם אם הוא קצת מיתן את זה. הוא עדיין מזכיר בכל הקשר של עבודה / עסק את העובדה שהוא רוצה להרוויח הרבה. אני לא רוצה להרוויח הרבה, אני רוצה ביטחון כלכלי. מבחינתי להרוויח יחד מעט ולחיות בצמצום יחסית, ולחסוך כל הזמן. אני גם רוצה לקנות דירה בפריפריה, אבל חוששת מהנושא התעסוקתי באזורים אלה. כרגע יש לנו פתרון בדמות יחידת דיור בבית ההורים, אבל הוא מתעקש לשכור דירה. אני לא מבינה למה לשכור אם ההורים רוצים לתת פתרון, וככה נוכל לחסוך.
אני חוששת שאנחנו ממש לא באותו ראש. הוא לא עובד בעבודה מסודרת כבר כמה חודשים. כל פעם עולים לו רעיונות חדשים, אבל העיקר נשאר כמות הכסף שהוא רוצה לעשות, והוא רוצה להקים עסק מקוון ורוצה להרוויח הרבה כסף. לא ברור לי למה הוא לא עובד בינתיים. לא עדיף להרוויח אפילו שכר מינימום ושיהיה לך כסף כדי לחיות? כרגע הוא מבקש כסף מההורים שלו, והוא לא מעריך את זה, הוא לוקח זאת כמובן מאליו. הוא לא מבין שיש אנשים שהוריהם לא יכולים לעזור להם כך, והם חייבים לעבוד.
אני כרגע סטודנטית, לא עובדת במהלך השנה, אבל כבר מחפשת עבודה לאחרי המבחנים. ברגע שיש לי אפשרות לעבוד אני עושה זאת. יש לי קושי שלב עבודה ולימודים, אבל ההורים שלי עוזרים לי, ובלעדיהם לא הייתי איפה שאני היום. הם מתנהלים כלכלית באופן מאוד חסכני ומצומצם, וככה גם אני חיה. אני כמעט ולא מוציאה כסף, אולי רק על ספרי לימוד, נסיעות ותרופות. כרגע אני חיה בבית ההורים והם מספקים לי כמעט הכל.
כמו כן, התפתח בינינו פער מחשבתי. תחומי העניין כבר פחות דומים, הוא מאוד רוחני ואני לא, אני מאוד מעשית. פעם הוא היה מבין אותי, תומך, היו לנו המון דברים לדבר עליהם, והוא הלך לתחומי העניין שלו, שאני פחות מתחברת אליהם. יש כמה דברים שהוא מעולה בהם, ואני לא מבינה למה הוא לא הולך לעסוק בהם. אם לי היה כשרון כזה, הייתי עושה עם זה משהו. אבל הוא לא חושב כמוני.
זה לא נכון לומר שהוא כבר לא מבין ותומך, אבל פעם אני הייתי ביקורתית ומיתנתי זאת, והיום הוא מאוד מאוד ביקורתי. פעם הוא גם היה מאוד מחובר למשפחה שלי (מאוד חשוב בעיניי), והיום פחות, אבל הוא כן אוהב את המשפחה והם אוהבים אותו. אני מאוד מאוד אוהבת את המשפחה שלו, וזאת אחת הסיבות שקשה לי לעשות צעד. למצוא בן זוג עם משפחה שאוהבת אותך ואתה אוהב זה לא קל בכלל.
קשה לי מאוד מאוד להמשך אליו. הוא טוען שאנחנו כבר לא שוכבים באותה תדירות, והוא מתלונן שזה בגלל תרופות שאני לוקחת. גם אני חשבתי כך, אבל הבנתי לאורך הזמן שזה נובע מהקושי שלי להמשך אליו, ואני לא מסוגלת להגיד לו את זה. בכלל, מאוד קשה לי לדבר איתו, כי הוא נפגע ממני בקלות, אבל כרגע אני מרגישה שהלב שלי מתנפץ לרסיסים ואני לא מסוגלת להגיד לו כלום. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותו, וזאת אחת הסיבות שקשה לי להניע לפעולה, קשה לי לחשוב שלא נהיה ביחד. אני גם מפחדת שהוא מאוד ייפגע ממני ושאני אאבד אותו.
אני לא מסוגלת לחשוב על להיות עם בחורים אחרים, אבל המצב הזה גורם לי לתהות האם יש מישהו אחר מתאים, ועד היום לא הייתי רואה אף אחד מול העיניים, כי הייתי בטוחה בזוגיות הזאת. כיום מאוד קשה לי לראות את העתיד שלנו יחד. אני רוצה מישהו שמבין אותי ואבין אותו, שאוכל לשבת ולדבר איתו, שנהיה יחד באותו ראש, גם בנושא הכלכלי וגם בנושא חינוך הילדים בעתיד ואיך אנחנו רוצים שחיינו ייראו. עם בן זוגי אני צוחקת, יש לנו הומור משותף וכיף לנו לפעמים, אבל המצב הזה מאוד מעיב על שמחתי ועל היחסים בינינו. אני שומרת הכל בבטן כי אני לא יודעת איך לומר את זה. אני יודעת שאם אחליט ללכת, זה לא יהיה קל. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. יכול להיות שתהיה משפחה שלא תאהב אותי, יכול להיות שיהיה בחור קריר ולא חם ורגיש (כמו שבן זוגי היה ולפעמים הוא כך עכשיו). לבן זוגי היו המון יתרונות כשהכרנו ומעט חסרונות. בעיניי הוא השתנה, ואני לא ציפיתי לחיות את חיי עם האדם שעמו אני נמצאת כיום, אלא עם אדם קרוב יותר למי שהיה כשהכרנו. רוב האנשים רוצים "לשנות" את בני הזוג שלהם, אני פשוט הייתי שמחה שיישאר כפי שהוא. אולי גם אני השתניתי, אבל אני חושבת שמה שהבאתי לזוגיות והציפיות שלי נשארו די דומים עד היום.
הוא מצפה שנמסד את הקשר אחרי שנעבור לגור יחד. אני לא מוכנה למסד את הקשר עד שאני יודעת שבן הזוג שלי יעמוד על שתי הרגליים שלו, ואני אעמוד על שלי, ויש לנו ביטחון ואהבה ומשיכה. אני גם לא יודעת עד כמה אני רוצה לעבור לגור ביחד, כי אז הוא יבין שהוא יכול להמשיך לא לעבוד ככה ושתהיה לו תמיכה מאחרים, והוא לא יבין שבחיים צריך לעבוד קשה כדי להצליח.
לעיתים אני חושבת שאולי אני לא מתאימה להיות בזוגיות. אבל אני מאוד אוהבת אותו, וכרגע נקרעת בין הרצון להשאר איתו (אני מאוד מאוד מעוניינת בכך אני לא בטוחה עד כמה הבהרתי את זה) ולראות מה יהיה - אולי זאת רק תקופה, אולי הוא ימתן את דעותיו, אולי הדברים יחזרו קצת לקדמותם, ונוכל לראות שוב עתיד משותף, לבין הרצון לא להשאר ולפתוח עתיד חדש. אולי הוא יתחיל לקחת את החיים ברצינות ויעמוד על שתי רגליו אם לא נשאר יחד, אבל אני חוששת שהוא כל כך ייפגע שהוא כבר לא ירצה לחזור. כיום הוא עדיין חי בתחושה של ילד שדואגים לו, ואני לא יכולה לחיות ככה. הלב שלי נשבר ואינני יודעת מה לעשות. אשמח לתגובותיכם, ואם הצלחתם לקרוא עד פה ואין לכם מה להגיב, זה גם בסדר. תודה שקראתם ואני מקווה שיהיה טוב :)