אין בי הרבה ״אהבה״ - זמני או תמידי?

עברתי המון בחיים שלי.
דברים שבכל פעם שהייתי נזכרת בהם הייתי נשברת לגמרי, הסיפור שלי לא פשוט..
היו לי הרבה בעיות סביב המשפחה -
מבעיות סביב האלכוהוליזם, צריכת סמים של אבא שלי ועד לגירושים, לבעיות בריאות של משפחה שלי, צעקות ומריבות על בסיס יום יומי, התעללות מילולית (ולפעמים גם פיזית) של אמא שלי כלפיי.
הבריאות הנפשית שלי לא הכי יציבה שיש, לרגע אני יכולה להרגיש נורמלי ולרגע פתאום אני נשברת ומרגישה שהחיים שלי פשוט הרוסים.
עברתי דיכאון בגיל דיי מוקדם (אפילו ממש מוקדם) כי הייתי רגישה מדי לכל מה שקרה סביבי.. אבל הצלחתי להתגבר עליו, עכשיו כמו שאמרתי לפעמים יש לי מצבי רוח עצובים (אבל אני משתדלת להישאר תמיד אופטימית אפילו שאני לא כל כך נשמעת ככה עכשיו)
ניגש לעניין, בזמן האחרון אני מרגישה שהרגשות שלי הולכים ודועכים, אני נהיית יותר ויותר אדישה לדברים, אני נהיית יותר קרה, יותר מנסה להתנתק רגשית מאנשים ש״משדרים״ לי אנרגיות שליליות,
אבל אני גם יותר מרגישה שאין לי אהבה או רגש של אכפתיות כלפיי אף אחד.
זה לא שאני לא אהיה עצובה אם יקרה משהו למישהו מהמשפחה שלי ואני לא ארגיש כלום (למרות שזה קרה לא מזמן) אבל עדיין-
אני מרגישה שאני לא אוהבת את המשפחה שלי כמו שאני רואה שמשפחות אחרות אוהבות, אני מרגישה שאני אוכל להסתדר בלעדיהם, שאני יכולה אפילו לברוח לחו״ל מתישהו ובכלל לא יהיה אכפת לי ״לזנוח אותם״.
לפעמים כן יש לי את הרגעים שאני צוחקת עם המשפחה שלי וכל הדברים האלה, אבל אני לא מרגישה שזה חזק מספיק.
דרך אגב מאבא שלי, אחרי המון סכסוכים של המשפחה שלי איתו - ניתקתי ממנו את הקשר.
זה לא כי רציתי לנתק, פשוט כל המשפחה שלי הייתה נגדו וניתקה ממנו את הקשר בעצמה ובגלל זה היה לי קשה לשמור איתו את הקשר
אותו הדבר עם החברה הכי טובה שלי-
היא חברה דיי טובה והכל, יש לנו הרבה צחוקים, נושאים רציניים לדבר עליהם, אבל היא לא באמת מעניינת אותי. אני לא מרגישה שהיא מסוג האנשים שבאמת מתאימים לי/שהייתי מתחברת אליהם, ולמרות שאנחנו חברות ממש טובות, עדיין, לא באמת כזה אכפת לי ממנה.

אז כרגע אני רק בת 17 (כמעט), אני עדיין מתבגרת אבל מתחילים להיות לי חששות שכשאני אגדל אני אהיה בן אדם לא יציב, שאני לא אוכל להתאהב באמת במישהו, אני פוחדת שלא יהיה אכפת לי מאף אחד!
לפי כל מה שתיארתי, אתם חושבים שכל הקטע של החוסר אכפתיות הוא זמני? או שזה משהו שהוא כבר חלק מהאופי שלי?, זה רע? זה ישתפר?
(דרך אגב, מאחורי כל הדברים שסיפרתי יש עוד מרכיבים לאופי שלי, מבחינה חיובית)
סליחה על החפירה המוזרה, מקווה שהייתי ברורה.