באמת שאין לי כוח יותר...לאף אחד.
אני רבה עם אמא שלי המון על שטויות. היא כועסת עלי כל כך הרבה ויש בי כעס להחזיר לה אבל אני לא רוצה לפגוע בה ואני פשוט הולכת באמצע כדי לבכות בחדר שעות.קשה לי לנהל איתה שיחה ומאז ומתמיד אנחנו לא מסתדרות, זה משהו שאין מה לעשות, פשוט לא רואים אור בקצה המנהרה...באמת שקשה לי להסביר במילים.
בעניין אחר, כמו להרבה נערים ונערות, קשה לי למצוא חברות.. אני ילדה שקטה מאוד בקטע קיצוני ואני חושבת שזו הסיבה, כי זה מרתיע אחרים בטח חושבים שאני איזה חייזר. אני משעממת אותם כשאני מנסה להתחבר אליהם אז לא אכפת להם. למדתי להסתדר עם זה ומן הסתם גם אין לי ולא היה לי חבר. אין לי אחים, אבא שלי כמעט ולא בבית. רוב החופש לא יצאתי מהבית, אני פשוט רואה טלויזיה ולומדת, למדתי כל החופש, שפות, פיזיקה, מתמטיקה, היסטוריה, ארצות וערי בירה מתוך שעמום . אני מרגישה שאני מבזבזת את הילדות שלי בזמן שכולם נהנים ושאין לי מה לעשות עם עצמי. אני עצובה כל הזמן. זה משפיע עלי. אני יודעת שתאמרו לי "צאי החוצה" תתנדבי תלכי לפסיכולוגית או משהו כזה ויש לי כל כך הרבה סיבות למה זה לא יקרה...
אני עולה לכיתה יא ואני בלחץ ועכשיו עוד תקופה של שנה של לימודים כמעט בלי הפסקה. אני דווקא כן אוהבת את איך שאני נראת אבל אני חסרת ביטחון באופי שלי והרבה יותר גרוע. יש לי ובי כל כך הרבה בעיות .היחיד שבאמת נותן לי סיבה לקום בבוקר זה הכלב שלי .
אני יודעת שאני צעירה ויש לי הרבה קשיים לעבור בעתיד
ולכן אני "נשברת" כבר עכשיו וזו מן פריקה כזאת.
תודה רבה למי שבאמת קרא ואכפת לו
ויותר למי שהגיב
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות