נמאס לי מהכל, כבר מגיל קטן תכננתי איך אני אתאבד, כי ידעתי שאתאבד ולא אמות ממשהו

שלום לכולם. אני בת 13 וחצי, אני בוגרת מאוד לגילי. אני לא אומרת את זה מתוך יהירות, אלא פשוט רוב השאלות של הבנות בגילי שראיתי פה נשמעות נורא מטומטמות, מצטערת, אבל ככה זה נראה.
החיים שלי לא פשוטים.
עברתי בריונות, ביסודי, באינטרנט ובכל מקום.
אני ילדה דכאונית, ותמיד הייתי כזו.
כבר מגיל קטן תכננתי איך אני אתאבד, כי ידעתי שאתאבד ולא אמות ממשהו.
אני בוכה כל יום, אני חושבת רק על דברים אובדניים, מתלבשת בשחור ואף אחד לא יודע שאני כזו, כי אני שמה סוג של 'מסיכה' על עצמי.
בבית הספר, אני נחשבת יחסית מקובלת ויש לי לא מעט 'חברים'
אני נראית רע, מאוד, ואני שמנה. אומרים לי שלא, אבל אני כן, אני 3-5 קילו מעל מה שאני צריכה להיות. זה נשמע מעט, אבל זה לא.
אני צוחקת עם כולם והכל, אבל זה כל כך קשה לי, יש רגעים שאני שנייה מלבכות, אבל אני מחזיקה את הדמעות. וזה כל כך קשה ומתסכל.
אני אוהבת להיות לבד, בודדה, אבל אם אתרחק, ישאלו מה קרה, למרות שלא תמיד מתייחסים, לרוב אפילו לא שמים עליי בכלל, ומתעלמים ממני.
אין לי חברים אמיתיים.
הם לא באמת חברים שלי, הם פשוט מדברים איתי בבית הספר, וזהו.
אני תמיד עוזרת לכולם, דואגת לכולם, שואלת מה שלומם.
כשאני רואה פרצוף שהוא לא מחייך, אני מיד ניגשת לבן אדם ושואלת מה קרה, אם הוא צריך עזרה, כל דבר. גם אם זה הילד שאני הכי שונאת בעולם.
אני עושה את זה, כי אני לא רוצה שאף אחד ירגיש כמוני.
בודדה.
אף אחד לא שואל אותי מה שלומי, מה עובר עליי, גם כשאני עם פרצוף מדוכדך, כי לפעמים, פשוט אני לא יכולה להסתיר את זה.
לפני כמה שבועות, יצא במקרה שכמה בנות דיברו על בכי ועצב ודברים כאלו, לא כל כך הקשבתי.
כל הבנות נתנו אותי כדוגמא כילדה שלא בוכה אף פעם. הן בחיים לא ראו אותי בוכה, והן פשוט לא יודעות כלום, הן לא יודעות שכל יום אני בוכה,
אני חוזרת מבית ספר, מחשיכה את החדר, סוגרת את התריסים, שומעת שירים דכאוניים, ובוכה מתחת לשמיכה. ככה זה כל יום.
אני לא יודעת בדיוק למה,
זה לא מקרה ספציפי,
אני פשוט מרגישה חרא.
היה לי עבר החרא.
ההווה שלי חרא.
ההורים שלי מתנהגים אליי כמו זבל.
הם מרביצים לי על דברים מטומטמים ושטותיים.
הם לוקחים לי את המחשב והטלוויזיה לפחות כל פעם לחצי שנה.
טלוויזיה אין לי חצי שנה כבר.
את המחשב גם לא היה לי חצי שנה עד לפני כמה ימים שפשוט לקחתי אותו לבדי.
הם צועקים עליי, מקללים אותי, מאיימים עליי, ונמאס לי מזה.
הם לא יודעים על כל הדכאון שלי. אני אומרת להם שיעזבו אותי כל הזמן, שיצאו מהחדר ויעזבו אותי, כי אין לי כוח לכלום יותר.
אני שבורה, נמאס לי. אני לא מסוגלת יותר.(אני לא אומרת להם את כל זה, אני רק אומרת שיעזבו אותי)
לפעמים אני אומרת שהם בכלל לא מכירים אותי והם צוחקים ואומרים שהם מכירים אותי טוב מאוד. אבל הם לא. זה הקטע.
הם לא מתעניינים בי, חוץ מהציונים שלי והבעיות שלי עם המורים, לאחרונה אין לי כאלו בכלל, כי הדבר היחיד שאני עושה בשיעורים זה לצייר. אני מציירת ציורים דכאוניים וזה גורם לי לתחושת הקלה. הם כל הזמן רוצים שאעשה שיעורי בית כי זה הדבר הכי חשוב שיש. זה הדבר היחיד שאכפת להם ממנו. אני חסרת אונים, ניסיתי להתאבד כמה פעמים אך ללא הצלחה.
אני לא רוצה לפנות למשטרה לגביהם, כי זה רק יגרום להכל להיות יותר גרוע.
אין לי מה לעשות כבר.
אני לא הולכת לפנות לשום מקום עם זה.
אני פשוט לא יכולה יותר ואני רוצה לשאול מה אפשר לעשות עם זה?
חוץ מלפנות לעמותות ודברים כאלה. זה לא הולך לקרות.