המצב האידאלי שאני שואפת אליו הוא להיות במערכת יחסית ארוכת טווח עם בן זוג, להיות מרוכזת רק בו, בלי שימאס לי.
במציאות המצב קצת שונה, בהתחלה חשבתי שזה לא בגללי ושזה באשמת מי שניסיתי לצאת איתו, אבל זה קרה כבר יותר מ4 פעמים ואני מתחילה להבין שהבעיה היא בעצם בי. בשנה האחרונה לא הצלחתי לשרוד עם אף בחור יותר מדייט שני. זה תמיד מתחיל נחמד ובדייט הראשון אני ממש נהנת, צוחקת ומתעניינת בבחור, אפילו זורמים לנשיקה וקצת מעבר, אבל אחרי זה, אחרי שאני מרגישה שכבר "כבשתי את העמדה" אני מאבדת עניין. כנ"ל גם בסטוצים, בפעם השנייה עם אותו בחור זה פשוט הרבה פחות כיף..
פגעתי בדרך הזו כבר בהמון גברים ואני מרגישה רע, פעם מישהו אמר לי שניצלתי אותו מינית - אך אני המשכתי להיות אטומה וחשבתי שאני הצודקת ושהוא סתם מגזים.
אני פשוט ממש אוהבת אתגרים, כשמישהו יותר מידי קל עבורי וישר חושף כוונות אני משתעממת ואין לי מוטיבציה לנסות להשיג אותו. בגלל זה רק מניאקים מושכים אותי, הם לא נותנים את זה בקלות ולא חושפים רגשות, הם מהווים אתגר בשבילי. אבל מניאקים זה מניאקים ואי אפשר באמת לבנות איתם מערכת יחסים.
דבר שמוביל אותי לבעיה נוספת, שגם כשאני כבר במערכת יחסים אני לא מפסיקה להסתכל לכיוונים אחרים. במערכות היחסים הקודמות שלי שיקרתי, עשיתי מניפולציות בלי סוף ולא הייתי נאמנה... והחלק הכי גרוע? זה שאני לא מרגישה חרטה על כלום, הייתי עושה את זה שוב כי אני פשוט נהנית מזה, מהריגוש הזה של משהו חדש, של אתגר חדש. אני מתגעגעת מאוד לסקס (בסטוצים אני אף פעם לא מגיעה לסקס מלא, זה אני עושה רק מאהבה, אז אני חייבת להכנס למערכת יחסים רצינית). הדרך היחידה להגיע אלי היא לשחק אותה קשה, לא לתת לי שום דבר מיני ולהוביל אותי בתחושה ששום דבר לא בטוח ושהבחור לא בטוח מעוניין בי.
הלוואי שיכולתי פשוט להיות עם מישהו ולהמשיך להמשך אליו (גם מינית וגם רגשית) גם אחרי שאני כבר יודעת שהוא שלי, וגם אחר כך להיות נאמנה אליו ולחשוב רק עליו.
מבקשת לא לשפוט אותי, אני יודעת שאני לא בסדר אבל אני לא בחרתי להיות ככה. התת מודע שלי פועל בדרך הזו לצערי. ואני ממש סובלת מזה. בא לי כבר משהו אמיתי, כיף כזה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות