לא מסוגלת לעכל שאבא ז״ל נפטר

אבא שלי ז״ל נפטר לפני כחודשיים.
כשעמדו לומר לי את זה (בבוקר למחרת שזה קרה) כבר הרגשתי מה הולכים לומר לי, הייתי מוכנה לזה. ידעתי והרגשתי בתוך תוכי אפילו באיזו דרך זה קרה לו.
ומה שהכי מוזר, זה שכמעט בדיוק באותה שעה שהוא נפטר (ועדיין לא ידעתי את זה) הרגשתי ריקנות וחולשה. שהכל פתאום חסר משמעות, הרגשתי משהו מוזר. לא יודעת אם זה צירוף מקרים או לא אבל הרגשתי נורא מוזר באותם רגעים.

אני אתן לכם קצת רקע כדי שתבינו ..
הייתי ילדה של אבא.
הייתה לי את הרגישות של אבא, אהבתי את התחומי עניין של אבא, רק איתו יכולתי לדבר על נושאים שבאמת מעניינים אותי ולא על השטויות שכל אחד מדבר איתי היום. הוא היה האדם שאהבתי יותר מכולם, הערצתי אותו. הוא היה האדם היחיד והאחרון שבאמת אהב אותי בלי זיופים, בלי שום שנאה, בלי כעס, הוא אהב את מי שהייתי.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 9, כל אחד ניסה למשוך אותי לצד שלו והייתי טיפשה מדי כדי להישאב לכל המשחקים האלה. רק עכשיו אני מבינה את כל הטעויות. ומפה הכל התחיל להדרדר..
עד גיל 14 הקשר עם אבא שלי עוד היה במצב טוב מגיל 14 משהו פשוט השתנה.
כל הסכסוכים והבלאגן של ההורים גרמו לזה שהתחלתי לראות את אבא שלי בתדירות ממש ממש נמוכה, וכשאני אומרת נמוכה אני מתכוונת לפעם בחודשיים וגם זה במקרה הטוב.
יכולתי להשתדל יותר אבל הייתי פחדנית וטיפשה מדי. תיכננתי המון דברים, תיכננתי לעזור לאבא שלי, תיכננתי לחדש איתו את הקשר יום אחד, תיכננתי לומר לו דברים שרציתי לומר, אבל תיכנונים לא מספיקים, הייתי צריכה לעשות גם מעשים.
רציתי שהוא יהיה מאושר, אף פעם לא רציתי לגרום לו להרגיש רע וכשכאב לו כאב גם לי, אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות, אבל גם מה שיכולתי לא עשיתי.
ועל זה אני לא אסלח לעצמי לעולם.

אבל לא על זה באתי לשאול,
באתי לשאול על הריקנות שאני מרגישה עכשיו.
בהתחלה עוד ״הרגשתי״, בכיתי המון אבל עכשיו אני לא מרגישה שום דבר. התרוקנתי מדמעות. לא מרגישה שום שמחה, לא עצבות, לא חושבת על אף אחד (חוץ מאבא שלי), אני לא מרגישה אהבה כלפי אף אחד, פשוט כלום. אני מרגישה רובוט. הייתי כזאת גם לפני, אבל עכשיו זה בצורה פשוט מוחלטת לגמרי.
מבחוץ אנשים רואים אותי צוחקת ושמחה, שהכל אצלי ״רגיל״ אבל מבפנים אני אדם אחר.
זה לא דיכאון כי כשכבר פעם חוויתי דיכאון הרגשות שלי היו חזקים מאוד, עכשיו זאת פשוט ריקנות.

אני לא ״מבינה״ את זה שאבא שלי ז״ל נפטר,
לא יודעת אם זה כי כבר התרגלתי לזה שלא ראיתי אותו הרבה זמן, אבל אני מרגישה שהוא חי, שהוא נושם ושהוא נמצא במקום כלשהו בעולם ואני פשוט לא רואה אותו.
אני לא מסוגלת לעכל את העובדה שאני כבר לא אראה אותו לעולם, שהוא כבר לא כאן. שהכרתי אותו רק 17 שנה, אני לא מאמינה לזה שהוא כבר לא כאן, שאיכזבתי אותו.
הוא לא עוזב את המחשבות שלי, אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו כבר חודשיים וחצי.
מה שעוד נותן לי איזשהי תחושה של רגש זה שבלוויה אמרו לי ״רק שתדעי שאותך הוא אהב מכולם, אותך הוא הכי אהב״, זה גורם לי להרגיש שלא הגיע לו בת נוראית כמוני, אבל בו זמנית המשפט הזה גרם לי להרגיש טוב יותר.

הרגשות שלי הם לגיטימיים בתקופה שבה אני אמורה כן להרגיש רגשות חזקים? אני לא אמורה להרגיש ההפך מריקנות?!
לפני גיל 15 (מאז משהו השתנה בי) הייתי הבן אדם הכי רגיש בעולם, עד המוות של אבא שלי זיכרונו לברכה עוד היה זכר קטנטן לרגישות שלי, עכשיו פשוט התרוקנתי לגמרי מכל רגש.

*הערה קטנטונת בבקשה אל תערבו דברים שקשורים לדת בגלל שאני ״על סף״ האתאיסטית.

תודה לעונים.