אממ, היי ....
עברתי ביריונות בפעם השנייה או השלישית נראה לי שנה שעברה..... התפתח לי דיכאון ומחשבות אובדניות... השנה עליתי לבית ספר חדש + עברתי עיר משיקולי עבודה של הוריי ... וזה מאוד חורה לי.... בעיר הקודמת היה לי ידיד טוב שפשוט היינו צמד לכל דבר עשינו הכול ביחד והוא היה ( גם עכשיו, כמובן) מקסים ואדיב... אבל עכשיו שהתרחקנו אז זה השתנה... הוא החליף אותי ( שזה בסדר גמור ונורמלי, פשוט לי אישית זה קצת... קצת הרבה... מאוד העציב אותי, אני בנאדם רגיש ביותר) בכללי קשה לי מאוד עם המרחק ממנו. הכרתי ידיד אחר אבל אני עדיין לא מוכנה להגדיר אותו באותה רמת חברות שהוא מהעיר האחרת היה, במילים פשוטות להחליף אותו.
ובכלל עם מדברים על חברה וחברים בבית ספר החדש נאבדתי, בחודשים הראשונים בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, אז הייתי בודדה רוב הזמן... הצוות יודע וכל זה.... עזרו לי, מאוד תומכים בי בבית הספר, במשך הזמן כן היה אינטראקציה עם ילדים מהכיתה, התחלתי קצת לדבר... והיה פעמים שאשכרה הייתי חלק ממשהו חברתי עם אנשים. אבל זה לא היה למשך זמן רב, זה היה קרוסלה, פעם אחת פנאן עם עוד ילדים, פעם אחת שוב בודדה. אני לא ממש יודעת להגדיר את האנשים שביליתי איתם כחברים שלי, זה לא שהם צבועים או משהו, פשוט בדכ אנחנו לא מדברים בכלל.
במשך הזמן התחלתי לפתח חרדה חברתית גדולה, שאיתה מתלווה גם חרדה אישית שלי בחברה עם עצמי. משנה שעברה אני סובלת מדימוי עצמי נמוך ( כפי שאולי הסקתם גם ביטחון עצמי נמוך) אני פשוט שונאת כל מילימיטר בגוף שלי, בפנים, במראה בכללי. ושלא לדבר בכלל על האופי. אני שונאת את עצמי ככ, זה כבר נהיה אובססיה רעה. כל הזמן שהלכתי לבית ספר אז התעסקתי בשיער שלי, אשכרה כל הזמן יש לי דחף חזק לסדר אותו, כי הראש שלי צועק - הוא לא נראה טוב! את מכוערת! וכד. זה החמיר ואני פשוט עכשיו לא מסוגלת ללכת לבית הספר. בגלל זה, בגלל שהשיער שלי מכוער, יש שוונצים שגם עם שמים מים הם עדיין צצים, וכל מיני שטויות קטנות כאלה, שבשבילי הן סוף העולם. ועוד שאנשים אחרים רואים אותי ככה ? חגיגה.
אני יושבת בבית ימים ושבועות שלמים במקרה החמור , במקרה הטוב אני רק יומיים הולכת לבית ספר השאר - בבית. אני מבועתת ומפחדת ככ מהרגע שאיכנס בשער ויראו ויבחנו אותי ילדים. אני חיה בסרט רע... ( אני חיה בסרט בכללי אבל בהקשר הנתון)
אני הולכת לפסיכולוג וכל זה, מלא טיפולים עברתי. אני גם נוטלת כדורים... כל זה לא עוזר. אני דיכאונית, אומללה ומתוסכלת וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי.ההורים שלי, שכחתי להזכיר את החלק שלהם בסיפור... מיואשים ממני ואמא שלי מתביישת בי, חושבת שאני פסיכית וכל הזמן אומרת לי צריך לשלוח אותך לטיפולים ולפסיכיאטרים שיגידו מה הם חושבים... אבא שלי כל הזמן אומר לי יהיה בסדר יהיה בסדר אבל אני יודעת שלא יהיה בסדר. איך אני ממשיכה מכאן? מה אני עושה עם עצמי? איך אני עוברת את התקופה הזו?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות