כולם מזלזלים בי, מרגישה ה״בדיחה״ של הכיתה

שלום לכולם.
אז ככה קוראים לי ליאת (שם בדוי כמובן) בת 15 מאזור המרכז.
לא מזמן עברתי לגור בעיר חדשה ובבצפר חדש,עברתי ממקום קטן ולא מוכר חח
בהתחלה היה לי ממש טוב פה עד שלאחרונה התחלתי להבחין בזלזול כלפיי מצד הילדים בכיתה. אני מרגישה ממש לא אהובה בכיתה בלשון המעטה.
ילדים פשוט מזלזלים בכל משפט או מעשה שלי. למשל אני שואלת שאלה התשובה שאני מקבלת היא:״יואו ליאת סתמי כבר״ או שנגיד אני אומרת משהו ברצינות והם פשוט מגלגלים עיניים מסתכלים על אחד השני ומחייכים. ואם אני שואלת שאלה שקשורה ללימודים או למערכת כולם משתפים פעולה עם כולם ופשוט מתחילים לעבוד עליי ולהגיד לי דברים לא נכונים בכוונה כי זה מצחיק אותם. או שהם שואלים אותי שאלות מתנשאות כמו:״את חכמה?״ ואז צוחקים עם אחד השני. והרבה פעמים מחקים כל מיני משפטים שאני אומרת. ויש עוד הרבה דוגמאות אבל אני לא ארחיב עוד.

פשוט נמאס לי כבר אני מרגישה בן אדם שנועד לבדיחה אף אחד לא מקשיב לי או לוקח אותי ברצינות. אין לי פה חברה אחת טובה או חברות שאפשר לסמוך עליהן.
אני מתגעגעת לחברות הקודמות שלי שהיו מעריכות אותי אוהבות אותי ודואגות לי, הן כולכך חסרות לי אני מרגישה כאן פשוט לבד ושכולם נגדי.אבל אני לא חושבת שהם עושים את זה מתוך כוונה לפגוע בי,אלא סתם כי זה נוח להם שיש להם נושא לצחוק עליו.
אני מתגעגעת במיוחד לחברה הכי טובה שלי שגם היא עברה לגור במקום אחר,היא הייתה לי כמו אחות אבל עכשיו אין סיכוי שנחזור להיות באותה שגרה.
אוף אני כל הזמן בוכה ואני אפעם לא נרדמת בלילות אני כל פעם נפגעת מהם מחדש,הגעתי לשלב שכבר אין לי תגובה רגשית מתוך הרגל.נעלבתי כבר כולכך הרבה פעמים שכבר אין ממה להעלב.
אני בד״כ ילדה שתמיד שמחה ותמיד מחייכת וצוחקת אבל מאז שעברתי לכאן הפכתי להיות מישהו אחר. האושר הזה כולכך חסר לי ואני כל הזמן נזכרת בתקופות הטובות שהייתי עם החברים שלי שם,הייתי פשוט ילדה אחרת.
החלטתי שדי אני מפסיקה עם העצב הזה סופית ואם אין מישהו שיגרום למצב רוח שלי לעלות אז אני פשוט אעשה את זה בעצמי. פשוט התקשרתי לחברה שלי מהמקום הקודם שגרתי בו ואמרתי לה שתשיג לי כמה בקבוקי אלכוהול,(שמה זה לא בעיה להשיג אלכוהול הנוער שמה חופשי שותה ומעשן)
וממש לא אכפת לי מהנזק שזה עלול לעשות לי,אולי סוף סוף אני לא אצטרך לקום בבוקר וללכת לבצפר.
אפילו שניסיתי להפסיק להיות מעורבת בעניינים כלומר פחות לדבר איתם פחות להגיב לדברים שנאמרים ופחות לנסות להיות קרובה אליהם,היחס נשאר אותו יחס
אני כבר התייאשתי סופית מלנסות,לא אכפת לי כבר מכלום מצידי שתעבור עליי משאית במילא גם המשפחה שלי לא תרגיש את זה.ההורים שלי גרושים ואני לא בקשר עם אבא שלי בכלל.אחים שלי עזבו תבית ואני בקושי מדברת איתם,ואמא שלי כל היום עסוקה בלחפש גברים ואני בכלל לא בראש שלה.אז מזה שווה לי בכלל לחיות בעולם המסריח הזה!?