נתתי מעצמי הכל למשפחה ועכשיו אני לבד. למה ויתרתי מעצמי כל השנים האלו?

היי...אני בעיקר כותבת כי אני צריכה לפרוק, וצריכה לצעוק לעולם. אני פשוט לא יכולה יותר.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. ואיך לסיים. אשתדל.
אני גדלתי עם אבא אלים....וזה בא עם דרגות...את הבכורה למשל היה מכה עם חגורה, אותי לא, איתי זה היה רק אלימות פסיכולוגית.
בין האחיות תמיד הייתה איפה ואיפה. כי לפי דעתו אי אפשר לאהוב את כולם, צריך תמיד לשנוא את מישהו כדי לאהוב את השני.
האבא האלים הזה דפק לי את הראש.
עם האמא הדכאונית אני יותר סלחנית, היא לפחות אוהבת את כל הילדים שלה.
תמיד הרגשתי שאני פחות מהאחרים כי תמיד הייתי מקבלת את המילה לא....תמיד אין, תמיד לא מספיק.

היום אני לא מתביישת יותר לדבר על הרגשות שלי. כי הם אמיתיים והם קיימים, אני לא יכולה לעשות את עצמי חזקה....גם אני רוצה אבא, גם לי חסר אבא.
הרבה זמן לא אמרתי את המילה אבא.
אבל אני לא רוצה את האבא הזה, פשוט רוצה אבא.
שלא היה לי.
כזה שלא יוריד אותי, כזה שיקבל אותי ויחבק אותי חיבוק גדול.
בשביל האחיות שלי עמדתי על הרגליים האחוריות! הייתי מגינה עליהן.
הייתי עומדת בשביל אמא שלי.
ורק זכיתי להשפלות ממנו. כי העזתי להמרות את פיו.....
כל הגירושים המכוערים של ההורים שלי נפלו עליי - בית משפט, עורכי דין, עדות ברבנות, אפילו משטרה.
היום כשאני רואה בחורות בשנות ה20 שלהן אני מקנאה בהן.....איפה היו שנות ה20 שלי?
למה עשו לי את זה?
אני מרגישה משומשת ומנוצלת.

היום....7 שנים הבכורה לא מדברת איתי, כי אבא ביקש ממנה.
כמו שהוא ביקש ממני כשדיבר איתי ולא איתה בזמנו, אלא שאני עמדתי על שלי, והיא זרמה איתו, כי הוא עוזר לה כספית.
האחות הקטנה....גם, שנתיים לא מדברת איתי, וגרה אצל הבכורה אחרי שאבא לא רצה אותה בבית שלו.
נשארתי בקשר רק עם האחות השנייה. שגם היא כמו השאר בקשר עם אבא.
אחרי שהוא החרים אותה 4 שנים, כי לא החרימה את אמא בשבילו בזמן הגירושים, וקפצה משמחה כשהוא חיפש אותה.
גם היא מקבלת ממנו תמיכה כספית.

אני מבינה שהאהבה שלי לאחיינים שלי לא כל כך חשובה. רציתי מאד להפתיע ביום ההולדת של אחד מהם, אבל קיבלתי שיחת טלפון בבקשה לא להגיע כי אבא עושה בייביסיטר.
ואז הבנתי....שהוא רואה את האחיינים פעם בשבוע, אבל היא כבר יותר מחצי שנה הפסיקה לבוא לבקר בשבתות.
לא ראיתי את האחיינים שלי חודשיים, ואני לא ניידת, והיא כן.
הבקשה של אחותי לטובת אבא שלי פגעה בי מאד.

ואז זה היכה בי שוב - למה שלוש האחיות שלי לא עשו בשבילי מה שאני עשיתי בשבילן?
אני רבתי עם אבא שלי כל פעם שפגע באחת האחיות שלי.....את אף אחת מהן זה לא מעניין שיש להן אחות שאין לה אבא.
למה אני פחות חשובה וזו שצריכה תמיד להתאים את עצמה?
למה הן סולחות על הדברים הרעים שעשה לאמא ולנו? על איך שהתנהג לילדים שלהן כשהם נולדו?
למה ויתרתי מעצמי כל השנים האלו?

לפני שבע שנים כתבתי לאבא שלי מכתב עם כל מה שאני מרגישה וחושבת. הוא התעלם ממני.
כתבתי גם לאחותי הבכורה כל מה שאני מרגישה וחושבת. גם היא התעלמה ממני.

מה שהכי מתסכל...שהתקשרתי לאחותי ואמרתי לה - ממך הכי ציפיתי, כי איתך אני בקשר.
וכשהתחלתי לומר לה מה אני מרגישה וחושבת זכיתי לצעקות. ואמרה שהפגישה בינינו הערב היא בסימן שאלה.
אחרי שעה רציתי לדבר איתה שוב ולא ענתה לי.
רק שלחה לי הודעה שאני חשובה לה ושהבטחנו אחת לשנייה שלא נגיע למצבים שאנחנו רבות בגלל עניינים משפחתיים.

רק אני מרגישה שעושים ממני צחוק כאן?

היום לא יצאתי מהמיטה. יום שמש, חופש, ואין לי מצב רוח.
אבל הפעם זה שונה....אני לא מרגישה רגשות אשם ואני מרגישה הקלה שפשוט אמרתי לה מה שאני מרגישה, והתגובה שלה לא מעניינת אותי.
אני מצטערת בפני הערכים המשפחתיים שלי, אבל לשלוח הודעה אם אני באה או לא בסוף...לא טוב לי.
תרימי טלפון.

אני מבטיחה לי בפניכם שלא אפול שוב לדיכאון.
בגיל 26, שנה אחרי כל מסכת הגירושים, נפלתי למיטה. ישנתי כמעט שנה שלמה....
לא למדתי יותר, לא עבדתי יותר, הייתי ממורמרת, לא היו לי חברים.

היום היה רק כדי להירגע, כי זה בסדר להיות עצובים...אבל חייבת להמשיך הלאה.
תהיה לי משפחה משלי וכולם יאהבו את כולם באמת, ויהיה לי בן זוג שיאהב אותי ויהיה אבא טוב לילדים שלי.

אני מבטיחה לי בפניכם.
תודה לקוראים.