חיים ממש קשים עלי: הורים גרושים, סכסוכים, ציונים נמוכים, דחוייה ולא בעלת ביטחון עצמי

היי אני שי בת 13 מהשרון.
מודיעה מראש זה הולך להיות ארוך.

אז החיים מקשים עלי, מאוד מקשים. ההורים שלי התגרשו שהייתי בת חמש, הם לא אמרו לי את זה. גיליתי את זה לבד. אמא ואבא תמיד היו רבים מאחורי הגב שלי. חשבתי שהם חברים טובים בכל זאת אבל טעיתי. כבר בכיתה ד' הייתי מוערבת בריבים שלהם (לרוב על כסף). אמא שלי התחתנה שוב עם משהו טבעוני, מאז רוב הבית שלנו טבעוני ורק עם אני רוצה משהו חלבי/בשרי אני צריכה לבקש ממנו והוא פשוט יביא.. הם התחתנו שהייתי
בכיתה ד'. מאז אמא שלי השתנתה לרעה. התחלנו לריב הרבה פעמים.
פחדתי ממנה וגם היום אני מפחדת ממנה. כן שמעתם נכון, אני מפחדת מאמא שלי.
היא הייתה נוהגת וגם היום להרביץ לי (לדחוף אותי חזק, למשוך לי חזק ביד..) בעלה לא עושה עם זה כלום. אני מספרת לאבא הכל רק בהודעות כי אני מפחדת שאמא שלי תשמע אותנו מדברים בטלפון ואז היא תעשה לי "קונצים" כי זה כבר קרה הרבה..

כיתה ו' הגיעה. רק תחילת השנה, אבא מספר לי דברים שאני לא צריכה לדעת.. כנראה שאמא שלי ובעלה שמרו 100,000 שקל מבלי לספר לנו. (תמיד הם היו קונים לנו דברים זולים מאוד למרות שלשנהם יש משכורת גדולה בחודש). כעסתי על אמא שלי כי כנראה שהיא שיקרה לי במשך מלא זמן.. אמא שלי גילתה שאני כועסת עליה ואז הלכתי לחדר ופשוט סגרתי את הדלת וישבתי על החלון שלי, שהוא פתוח ואף אחד לא יודע מזה עד היום.

עכשיו כיתה ז' אני לא אוכלת משעה תשע בערב עד שתיים בצהריים למחרת כי אין אוכל שאני אוהבת בבית (לא פינוק אבל אני פשוט לא אוהבת לחם) ביקשתי מאמא ובעלה לקנות לי לחמניות אבל הם לא הרשו, התעקשתי ולא. אז כן אני לא אוכל משעה
תשע בערב עד שתיים בצהריים תגובתה של אמא שלי היא: "בעיה שלך".

רציתי לעבור לגור אצל אבא שלי אבל אני אחת שקולטת אנשים מהר, הוא לא רצה שאני אגור אצלו. הוא תמיד מצא תירוצים למה לא לעבור אליו ולא אמר שום דבר חיובי. אלוהים אני בוכה עכשיו תוך כדאי שאני כותבת.. אני לא נשארת לגור אצל אמא ובעלה, זה לא יקרה.. רק לפני בערך שבוע, ביום שישי לא מצאתי מכנס לבית ספר והיא התחילה לצעוק עלי אחד הדברים שהיא אמרה הם: "אני שונאת אותך" ו- "נשבר לי הזין ממך". אני לא אוהבת את אמא שלי, אני יודעת שזה ממש נוראי לומר את זה ושבכל זאת היא אמא שלי אבל לא. אני לא אוהבת אותה. ואבא שלי חושב שאני כל כך מטומטמת..

התחלתי לרדת בלימודים.. זה כלום מה שסיפרתי לכם עכשיו.. אני מפריעה הרבה כי אני מגלה אצלי בעיות לבד.. (אני חושבת שיש לי הפרעת קשב אבל אין לי מה לעשות עם זה כי אמא שלי תחשוב שזה שטויות ואבא שלי לא לוקח שום דבר ברצינות שאני אומרת לו) אני גם לא מקובלת בשכבה.. אני מוצאת את עצמי לבד בהפסקות שומעת מוסיקה באוזניות.. ואף אחד לא מכיר אותי.. אני מתנהגת בכל מקום בדרך אחרת.. ואולי בגלל זה אני לא מזמינה חברים הביתה. קשה לי מאוד. תמיד מעליבים אותי..
אומרים לי דברים על איך שאני נראת ועל התמונות שלי באינסטגרם.. וכל זה..
אני מאוד רגישה אבל אני לא משדרת את זה, ואני לא משוחררת.

ואני מכורה למוסיקה, ברמה קשה מאוד.
אני חושבת שמוסיקה זה מה שבאמת מחזיק אותי. עם לא היתה לי את המוסיקה שלי
כנראה שכבר לא הייתי ואני רצינית כי כל כך קשה לי ומוסיקה עוד עוזרת לי מעט להירגע. לפני שבוע בערך סבתא שלי באה אלינו אבל הכל פשוט התפוצץ לי שמרתי הכל בפנים ואז.. בום. התחלתי לבכות ולגמגם סיפרתי לה הכל, היא שאלה אותי שאולי אני יעבור לגור אצלה. אבל אני לא חושבת שהיא תהיה ממש בנויה לזה ואני חושבת גם שהיא לא ממש רוצה את זה.. אבל היא היחידה שנותרה לי להתייעץ איתה כי אני פשוט עטומה בפנים.

בקשר לביטחון עצמי, אני מאוד רגישה והוא מאוד נמוך. ילדים בשכבה לא מפסיקים לרדת עלי ואני תמיד רוצה לצאת "לא מוזרה" כי הם תמיד מכנים אותי בתור מוזרה
וילדה אפסית שלא סופרים אותה. יש לי חברה שאמרה לי ללכת ליועצת אבל אני לא רוצה.. מפחדת מהתגובה שלה וגם לא ממש נעים לי כי אני לא הכי מכירה אותה.

חשבתי לעבור לפנימיה, למקום שבאמת יהיה לאנשים אכפת ממני או מקום שבאמת רוצים אותי בו. אבל שוב, אני מפחדת מה כולם יגיבו על זה.. או אולי בכלל ללכת לסבתא??

בקיצור, למרות שזה לא היה סתם קיצור.
תוכל/י לעזור לי???

תודה מראש לכל העונים:)