טוב, אז יש לי חברה מאוד טובה , שאני חברה שלה המון זמן, עוד מהיסודי ועכשיו אנחנו בתיכון יחד.
היא מאוד דיכאונית ומאוד פסימית. אין לה חברים בכלל. בכלל . היא לבד לגמרי . רק אני חברה שלה. היא מאוד אגואיסיטית ומפוקסת בעצמה , היא תמיד חושבת שכל מה שקורה לי ומה שאני עוברת קשור אליה ואני עושה לה בכוונה או משהו , אם נגיד אני סתם בבאסה יום אחד ואני עוברת יום לא משהו, אז היא שואלת למה לא דיברתי איתה ושאני ממש ילדותית וקטנונית ומסננת אותה כל היום. וזה לא נכון כי אין לי כוח לאף אחד לא לאמא לא לחברות אחרות לא למישהו וזה לא אישי. עוד דוגמא , שאנחנו קובעות פתאום לצאת למסעדה ומחליטות ללכת 20 דקות ברגל. אין לי בעיה עם זה. אבל כשאנחנו מגיעות לשם פתאום היא מחליטה שלא בא לה לאכול ולא בא לה ומתחשק לה בית. היא פתאום הופכת לעצובנ יותר ולדיכאונית יותר ויש לה עליות ומורדות במצב רוח שמאוד משפיעים עלי. היא מורידה אותי למקומות לא טובים אצלי. ואני מרגישה שאני מדרדרת לידה כמה שאני אנסה להדחיק את זה. המון אנשים אומרים לי לא להיפגש איתה הרבה . והיא כל הזמן רוצה להיות איתי ,כי אין לה עם מי להיות. היא מסוגלת גם לקלל אותי והיא עשתה את זה לא מעט פעמים. אנחנו גם יכולות פתאום לדבר על נושא מסוים שממש מעניין אותי והוא חשוב לי ומשום מקום היא פתאום תקטע אותי ותגיד:" טוב די . אל תדברי על זה יותר . אין לי כוח" וזה מחרפן אותי. כאילו אין לי מקום בחברות הזו ובמערכת יחסים הזו.
פעם אחת רבנו ממש , והחלטתי שאני צריכה הפסקה קצת לחשוב וקצת מרחב ממנה ואמרתי לה את זה והיא אמרה לי טוב. ולאורך כל הזמן הזה ( שבועיים בערך) הרגשתי מעין חופש מוזר כזה. נפגשתי עם עוד חברות שיש לי ושבגללה (אותה חברה) לא נפגשתי איתם. והרגשתי שיש לי עוד זמן לעצמי וזמן לחייך יותר .
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות