אבא שלי מסרב להבין ולקבל את זה שאני צריכה עזרה, הוא חושב שפסיכולוגים זה סתם

לפי איך שאבא שלי רואה את הדברים, אנשים הם רובוטים. החיים צריכים להיות מסודרים ומאורגנים בצצורה מסוימת, חייבת להיות שגרה, סדר יום מאוד מסוים. אם יש בעיה נפשית, הכל בראש. צריך פשוט להפסיק עם זה וזהו, ככה זה עובד.
לא. לא ככה זה עובד!
אני הבנתי כמה שאבא שלי לא מכיר אותי. אם אני אגיד לו את זה הוא יגיד שאני טועה. אבל אנחנו מתראים פעם בשבוע. ההורים גרושים מגיל קטן. הבן אדם שהוא מכיר בי הוא הבן אדם השמח שאני מציגה בימי שבת. זאת לא אני כל יום. השתדלתי תמיד להסתיר את מה שאני מרגישה כדי לא לקבל כל הזמן ביקורת מצידו על איך שאני מתנהגת. אני יודעת שהוא לא יבין, אנחנו אופי שונה. חשבתי שאנחנו דומים בהרבה מובנים, אבל הבנתי שאנחנו גם שונים בהרבה מובנים. כנראה שגם אני לא הכרתי אותו מספיק טוב.
ויש לי חרדה חברתית. הוא אשכרה חושב שהביישנות שלי נובעת מהורמונים משתוללים בגיל ההתבגרות ומהדברים הקטנים כמו זה שאין לי שגרה והחיים שלי לא מאורגנים. ושאני לא צריכה את הטיפול הפסיכולוגי שכמעט התחלתי (לא התחלתי כי אין ממנו אישור וחובה אישור משני ההורים..) אלא אני צריכה להתמודד לבד, לארגן לעצמי את החיים, לפעול כמו שהם מאורגנים, ולהפסיק לשים על אנשים. מתפרש אצלי כלהיות רובוט, בקיצור. לא פלא שהוא סוג של טכנאי.
לא ככה זה עובד אצלי.. אני לא שולטת בחרדות ובפחדים שלי! ואי אפשר לדבר איתו. הוא תמיד ימצא מה להגיד כדי להתעלות על מה שאני אומרת ולהוציא את עצמו צודק. נמאס לי מזה. הוא בחיים לא יבין. והוא לא מסכים לי ללכת לטיפול התהגותי-קוגניטיבי. הוא חושב שפסיכולוגים סתם מכניסים לאנשים לראש שיש להם בעיה כדי שנשלם להם כסף. הוא בטוח שמישהו אמר לי שאני צריכה פסיכולוג ובגלל זה ביקשתי ללכת לטיפול. אמרתי לו שזה לא נכון. הוא אטום.
ובאמת אין לי בעיה? אני פאקינג לא מסוגלת לתפקד בחברה, אני הבן אדם הכי חסר ביטחון עצמי, אני זוכרת את עצמי נורא ביישנית ומפחדת מאנשים מגיל פאקינג 3, אני מדוכאת ולפעמים רוצה להפסיק לחיות, אני שונאת את הבן אדם שאני, אני שונאת את העולם יותר מדי פעמים, ואין לי בעיה? אני לא צריכה עזרה? הכל בראש? אני יכולה פשוט להשתיק את הכל ולהפסיק?
לא!!!
והוא לא מבין.
רק הוא יודע איך זה עובד. הוא האבא. הוא מבוגר. הוא "מבין" והוא "יודע".
אני רק ילדה שהחינוך מבחינתו לא היה מספיק נוקשה ואני חושבת שאני מבינה משהו מהחיים אבל בעצם מה שאני חושבת שאני מבינה זה שטויות שאנשים מכניסים לי לראש.
שטויות שאנשים מכניסים לי לראש? איזה אנשים? אף פעם לא דיברתי כמו שצריך עם אף אחד, אני רק מרחיקה ממני את כולם מסתבר :(
הייתי בשתי פגישות עם פסיכולוגית. כמעט התחלתי את הטיפול, האמת שעם תקווה. גם התחלתי לסמוך עליה והייתה לי תחושה טובה לגבי זה. חשבתי שאולי אני ארגיש נורמלי סופסוף, שאוכל כן לראות את עצמי בעתיד, שאוכל לדעת להשתלב, להרגיש חלק מ- לשם שינוי, לא לפחד באופן תמידי ממבטים של אנשים, מהערות, מהם באופן כללי, ומעצמי, ולדעת סופסוף איך להגיב בכל מיני מצבים, איך לנהוג בסיטואציות חברתיות, שהראש שלי לא יהיה ריק ממילים ליד אנשים, ושאוכל לרכוש קצת מיומנויות חברתיות...
חשבתי שלא תהיה לו בעיה לחתום על טופס האישור המסכן. אבל הוא הרס הכל. ואני לא מרגישה מסוגלת להיפטר לבד מהקשיים שלי..
אני אמנם אהיה בת 18 בשנה הבאה, אבל עד אז אני צריכה לשנוא את חיי.. וזה יהיה פחות מתאים להשתנות.. אני מרגישה שעכשיו זה הזמן האחרון שמתאים. אני בבית ספר חדש ואני עוד יכולה להשתנות שזה יראה הגיוני לאנשים מהצד. אבל עוד שנה אנשים כבר יכירו אותי איך שאני, ופתאום לראות אותי מרימה יד בשיעור, פתאום לראות אותי מדברת, יותר בולטת..? אנשים שירימו גבה יגרמו לי לפחד עוד יותר..

סתם רציתי לפרוק. תודה לאנשים שקוראים ומגיבים משהו...