כל הבית סובב סביב סבתא

אני לא מאמינה שהגעתי לרמה הזו, אבל זה כבר בלתי נסבל.
קצת רקע- אני גרה עם אמא, סבתא ודודה כל חיי, אין אופציה אחרת.לא מזמן עברנו דירה. היחסים- אני ואמא "מחנה" 1, סבתא ודודה 2.
בדירה הקודמת, כל החיים סבתא היתה במרכז העניינים, בסלון, כל ארוחה נעשתה איתה, כל פרויקט(ב"ס,סתם שעמום,משחק) נעשה מולה, כל תזוזת רהיט התייעצו איתה למרות שלא היה לה אכפת אבל העיקר להיות בעניינים, וכל מריבה עם אימי נגמרה בבכי- שלה.
עם השנים המודעות עלתה, כל אחד התחיל לאכול בחדרו(לא היה מקום מסודר לאכול),היתי באה הביתה וננעלת בחדר במקום לשבת בסלון...
בדירה החדשה, שהיא כמובן לא רצתה לעבור, כל החדרים רחוקים זה מזה, יש מקום לכולם, סלון ענק ואפילו מקום נורמלי לאכול בו. הושקע סכום לא קטן על כל זה.
בתחילת המעבר הינו בשיא שיפוצים ולכן זה התחיל מארוחות ביחד, פעמים שהתמצאנו באותו חדר לזמן מה והמון "ביחד" שלא מתאים ליחסים בינינו- לא משפחתיים.
לאכול איתה התחיל לדכא אותי כי רק שומעים ממנה פסימיות. היתי צריכה זמן לעצמי וזמן ללמוד למבחנים. אז היתה תקופה שהינו אוכלים ביחד רק בימי שישי- סיוט,פסימיות, חריקות על הצלחת(ואם מבקשים שתפסיק אז היא הולכת לחדר) ודיי מגעיל לראות אנשים טורפים מזון כאילו רעבו חודשים, אז גם זה נגמר וכעת כל אחד אוכל לבד ורק אני ואמא אוכלות יחד בשישי שבת.
וזה לא נגמר רק באוכל. הדירה פשוט סובבת סביבה. היא היתה יושבת בסלון וכל אחד היה צריך לעבור "בדיקה" לפני כניסה למטבח או לבית.ואנחנו? כל אחד בחדרו.
אז תגידו לאכול במטבח,- המטבח פתוח, אבל יש עליו "מלחמה".
*אנחנו אנשים שאוהבים להיות לבד ושלא יסתובבו לנו בין הרגליים, אוהבים את הפרטיות שלנו*. בגלל זה אם מישהו אחד במטבח, רק הוא שם. אז בגללה אי אפשר להכנס למטבח.
היא אוכלת לפי הלו"ז שלה, וכל הכנת ארוחה לוקחת שעה. בוקר-ברגע שתפסה את המטבח, מינימום שעה וחצי אי אפשר להכנס אליו- היא מכינה לה ארוחה, באמצע לאמבטיה ולתלות כביסה, במקביל מכינה לה קפה וארוחת בוקר שנייה, הולכת לאכול, בזמן הזה הקפה במיקרו(אל תשאלו), אוכלת שעה, חוזרת לקפה, שוב רבע שעה במטבח, ואז לשטוף הכל. בנוסף לכך שהיא לא מייבשת את הכלים ופשוט שמה בארון (שעלה המון, ולא אכפת לה להרוס). עכשיו כולם אוכלים מוקדם והולכים לעבודה, אבל אני קמה מאוחר יותר והיא פשוט "מעיפה" מהמטבח. מתחילה בשלה למרות שאני בו. וביקשו ממנה - היא כל היום בבית, תני לילדה לאכול בשקט ולהנות מהמטבח והנוף. היא מסכימה וממשיכה. אני אוכלת בחדר שלי. זה נורא. זה מדכא. כל בוקר היא קמה עם "שיעול" אזהרה שהיא קמה- אני לא מגזימה. והיום אפילו לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר כי קמתי ב8:30, 9-11 היא היתה במטבח"מחנה סגור". הספקתי רק למלא מים. ואני לא רוצה להסתובב לה בין הרגליים כמו שלא היתי רוצה שהיא תסתובב בין שלי(מה ששנוא עלייך...) ויש ימים שפשוט מבקשים ממנה שתאכל מאוחר יותר כי אני קמה בשעה מאוחר יותר וצריכה להתארגן(מבחינת ארוחת בוקר, מים ואוכל לכל היום).
אחסוך פירוט על שאר הארוחות. כולם כבר מיואשים. הדירה מתה. אני תמיד אומרת לאימי "למה השקעתם כל כך הרבה כסף אם גמככה לא אוכלים במטבחיושבים בסלון?" וכשהיא רוצה לקנות עוד משהו למטבח "את בכלל נמצאת בו מתישהו?".
לדבר איתה לא עבד למרות מליון נסיונות. זה אמנם נראה שהכל גם סובב סביבי- אבל זה רק מהנקודת מבט שלי. אבל גם אמא ודודה מיואשת מיחסים כאלה ואחרים איתה, פשוט זה כבר עניין שלהן שבחרתי לא לפרט. אשמח לעזרה.