אני מרגישה אבודה, כאילו כל שנייה אני יכולה לאבד את השפיות שלי ואני לא יודעת מה לעשות

אני נערה שמושכת אש לכיוונה (לא מבחינה טובה...אם יש כזאת), אני לא יודעת למה. אולי בגלל הדרך שבה אני מסתכלת על העולם, אולי בגלל שאם יש לי משהוא להגיד אני יגיד אותו לא משנה מה ההשלכות או מי נמצא שם. הנקודה היא שזה מושך אלי צומת לב מיותרת גם כשאני לא מדברת. אז יש ילדים בכיתה שמתגרים בי. כל הזמן מסיבות שונות לפעמים בגלל מראה ולפעמים סתם כי דברתי בכיתה. רוב הזמן אני מחזירה להם תשובות ציניות ומיבשת אותם. אבל יש פעמים מעטות (שמתרבות עם הזמן) שבהם הם כן מצלכים לתפוס את צומת לבי, חברות שלי אומרות לי לא לענות להם והתעלם אבל אני פשוט לא יכולה, ואז אני מתעצבנת וככול שאני עונה להם יותר אני מתעצבנת יותר וזה הולך כך:
אני מגבירה את הקול שלי
הדופק שלי עולה במהירות
הידיים מתחילות לרעוד ולאחר מכאן כולי רועדת
ואז אני מתחילה לראות סרטים אלימים במיוחד בראש שלי על איך אני מפרקת את הילד הזה כאן ועכשיו, אבל בפועל אני רק מסתכלת עליו, בשלב הזה הלסת שלי רועדת ואני לא מצליחה לדבר מרוב עצבים. אז אני בורחת למקום שקט בלי אף אחד ואם אני לא מוצאת אחד כזה אני מסתתרת מאחורי השיער שלי (יש לי שיער מתולתל עבה) ונותת לעצבים שלי להתעקל לדמעות, וזה לא שאני בוכה, העיניים שלי מתפקדות מעצמם בשלב הזה וזה פשוט קורה. והקטע הכי מוזר זה שמה שהילד הזה אמר לי לא נגע לי בכלל.
הפעולה הזאת של העצבים יכולה ליפול עלי גם באמצע יום, מספיק שאני יראה ילד שאני לא אוהבת או שאני במחזור ואני יכולה להיות מבואסת וקצרת רוח וכשאני כך, קל מעוד להביא אותי לקצה.
רציתי לספר להורי, אבל תמיד כשאני באה לעשות את זה עוברת בי המחשבה הזאת של, 'מה את בוכה? זה הורמונים, זה קורה לכולם בגיל הזה' ואז אני לא מספרת. וכשאני כן משכנעת את עצמי למרות זאת לדבר איתם אני שוללת את זה מיד, כי יש לי אח קטן בן 10 ויש לו בעיה כזאת שהוא לא נפתח לאנשים ולא מדבר איתם. וההורים שלי מספיק בבעיות מזה (כי זה פוגע בו (באחי) בכל מני דרכים). ולמרות זאת כשאני בכאל זאת משכנעת את עצמי שאני כן צריכה ללכת לדבר איתם על זה כי אני הבת שלהם ואני לא צריכה להתבייש, אני לא יכולה שלא לחשוב על מה הם יחשבו. שאולי הם יחשבו שאני רק רוצה צומת לב. ואז כשאני כבר ממש דוחפת את עצמי לעברם ומנסה לדבר ולהגיד להם את הבעיה שלי זה פשוט לא יוצא לי מהפה, אני לא מצליחה להגיד להם מה עבר עלי ואני לא יודעת למה. אז חשבתי אולי אלך למשהו מקצועי (כמו יועצת בית ספר) אבל גם איתה לא הצלחתי לפתוח את הפה. ואני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת שיום אחד אני אפגע בבן אדם פיזית רק כי אמר משהו שלא נראה לי.