יש לי כמו "פיצול אישיות" אבל לא פיצול אישיות, האם זה בסדר?

אני יודעת שזאת רחוקה מלהיות ההגדרה של פיצול אישיות, אבל ה"נפש" שלי סוג של מחולקת לשניים. ויש בי שתי דמויות שאני ממש אוהבת. כמובן שאין לי באמת פיצול אישיות ואפילו לא דומה, כי הדמויות האלה הן אותה "אני" ואני מודעת ל"דמויות", אבל אני אתאר את זה דומה לפיצול אישיות, ואשתמש במונח "דמויות", כמו שכבר התחלתי לתאר, פשוט כי אני לא יודעת איך עוד לתאר את זה.
אז יש בי את ה"דמות" השמחה. ויש בי את ה"דמות" הדכאונית. ומה שמוזר, הוא שאני אוהבת להיות דכאונית. אף רגש הוא לא באמת רע בעיניי, אני חושבת שרגש הוא מקסים אם אני מקבלת אותו ולא מנסה לברוח ממנו, גם אם זה עצב, גם אם זה אושר, גם אם זה כל דבר. אבל אני אוהבת במיוחד את העצב והשמחה. שניהם כל כך ממכרים בעיניי. ההבדל בין העצב והשמחה לבין כל רגש אחר (כמו כעס ועצבים), הוא שכל רגש אחר אני צריכה לפרוק (לדבר על זה, לבכות על זה...) בשביל להרגיש טוב עם הקיום שלו, ועם השמחה אני יכולה פשוט להיסחף, ובתוך העצב אני יכולה פשוט לשקוע. שתיהן תחושות מנוגדות שסותרות אחת את השניה ואני אוהבת את קיומן של שתיהן בתוכי (בנפרד כמובן, כי ביחד זה לא כל כך אפשרי). ואין כל כך סיבה למה הן מופיעות בתקופות בכל פעם. הסביבה יכולה להשפיע מאוד, ובדרך כלל הסביבה משפיעה מאוד, אבל לא בהכרח בגלל הסביבה אני מרגישה שמחהעצובה, ולא בהכרח בגלל סיבה בכלל.
אין לי מאניה דיפרסיה כי השמחה היא לא מאנית, היא שמחה רגילה לגמרי, שמחה יציבה, בלי סימפטומים של אפיזודת מאניה בכלל. ואין לי דיכאון כי העצב לא בהכרח עונה על ההגדרה הרפואית של הדיכאון. רוב הסימפטומים של דיכאון מופיעים אבל רק חצי מהזמן, אולי אפילו פחות, ובהחלט לא רוב.
וזה כל כך מוזר. אבל אני אוהבת את הדמות הדכאונית יותר.
כשאני שמחה אני לא רוצה לצאת מזה, אני רוצה ליהנות, לבלות, לצאת מהחדר, לדבר, לאכול... מה שאני לא רוצה לעשות בזמן העצב. אבל באיזשהו מקום אני מעדיפה לא לרצות את זה, אם אתם מבינים. ואני מעדיפה להיות עצובה (אני נשארת שמחה עד שזה עובר כי גם השמחה סוחפת, וכשאני שמחה אני לא באמת רוצה להיות עצובה, אלא אני רוצה לרצות להיות עצובה). זה ממש מוזר שאני אוהבת את הדמות הדכאונית שבי, ויותר מהדמות השמחה. לא מוזר בגלל שזה עצב, כי זה לא מוזר בעיניי לאהוב לשקוע בעצב. הגעתי למסקנה שזה לא דבר רע בכלל. אלא מוזר בגלל שיש מצב אחד בין שני המצבים שאני יותר אוהבת. וכשאני נמצאית במצב השני, קשה לי "להיפרד" מהמצב הראשון.
אני מתארת את שני המצבים כ"דמויות" כי אני אפילו מרגישה קצת כאילו אלה שתי דמויות שנמצאות בי, עם שתי נפשות קצת שונות, שמשלימות אותי כבן אדם אחד.
רציתי לשאול אם זה נורמלי? זה בסדר? אני יודעת שזה כנראה לא נפוץ ואולי לחלקכם נשמע מוזר, אבל אין בי בעיה כי אני לא מרגישה מהבחינה הזאת שיש בי בעיה, כך שבלי קשר ל"טיפול" כי אני לא חושבת שאני צריכה, כדאי לי לעשות משהו עם זה? (שוב, לא מהבחינה של "לטפל").
אם יש למישהו עצה לתת לי בקשר לזה אני אשמח לשמוע. ואשמח אם תחסכו מלשפוט אותי על זה. תודה. ותודה לעונים :)