אף אחד לא מושלם, אבל אני פגומה יותר

ונכון, יש "פגומים" יותר ממני, יש מצבים גרועים יותר, יש מצבים גרועים מהגרועים, יש מוטציות, יש מחלות, יש מחלות סופניות, יש מוות, יש התעללויות, יש הרבה חרא בעולם.
אבל זה לא רלוונטי, כי להזכיר את זה למישהו אף פעם לא גורם לו להרגיש טוב יותר. ילד שעובר הצקות בבית ספר, לא אמור להרגיש מבסוט בגלל שיש ילדים רעבים באפריקה וזה מסכן חיים, נכון?
אני פשוט לא רוצה לקבל שוב את התשובה "אל תשנאי את עצמך, יש אנשים שמתים להיות במקומך", "יש אנשים שמצבם גרוע עצמך, איך את יכולה לשנוא את עצמך?!".
אז יש אנשים שאין להם רגליים, ולי יש רגליים מוזרות והליכה מצחיקה. יש אנשים שנשרף להם כל הפרצוף ואיבדו אותו, ואני מרגישה רע עם איך שהפנים שלי נראות. זה לא משנה מה גרוע יותר, אני פשוט שונאת את עצמי, רע לי כל כך, אני מרגישה כל כך פגומה.
לקחתי על עצמי אתגר כדי לנסות להרגיש טוב יותר עם עצמי, וניסיתי לעשות את זה הכי כנה שאפשר. כתבתי על דף דברים שאני אוהבת ולא אוהבת בעצמי. ורציתי לנסות לכתוב מהדברים שאני כן אוהבת לפחות אחד יותר. וזה יכול להיות הדבר הכי שטחי או הכי קטן אפילו שרק אני רואה בעצמי.
ומהי כנות חברים? כנות היא הוצאת אמת לאור. ניסיתי לעשות את זה הכי כנה שאפשר. ולהיות מציאותית ביותר. והצלחתי למנות 20 דברים שאני לא אוהבת בעצמי, וזה רק המראה החיצוני, ולא יותר מ-3 דברים שאני אוהבת. אני באמת לא הצלחתי לחשוב על יותר.
וחלק מהפגמים שלי הם דברים חריגים. רוב האנשים לא יאהבו את האף הגדול שלהם, אצבעות רחבות, ריסים קצרים, ירכיים שמנמנות? ולא הרבה יותר מזה? אלה דברים כל כך סבבה, אם אלה היו החסרונות שלי לא הייתי מרגישה רע עם איך שאני נראית. יש בי דברים שגורמים לי להרגיש רע עם המראה שלי, אלה דברים שלא ראיתי אצל אף אחד אחר, דברים שהם באמת מחוץ לאיזושהי נורמה. ולא נורמה שהחברה קבעה, אלא נורמה שנוצרת באופן טבעי. מה ששונה הוא שונה ומוזר, אפשר להבין את זה, לא? ואנשים מסתכלים מוזר, כל הזמן, על הרגליים שלי, הן מוזרות ועקומות ומחוץ לפרופורציות של הגוף. העירו לי כל מיני דברים על ההליכה שלי או על תנועות שדווקא נורמליות וכולם עושים, כשאני עשיתי עם הרגליים. גם הפרופורציות בפנים שלי ממש לא נראות טוב. פרופורציות אחרות בגוף, וכל מיני פרטים אחרים בגוף, שלא רק אני רואה, או מדמיינת, פשוט לא נראים טוב. ואני מרגישה זוועה. כל מיני דברים אחרים, כמו זיעת יתר איומה, עור אקסטרה אקסטרה שומני ואדום ומחוספס בפנים ואין איך לטפל בזה, מיליון שלושים ושמונה דברים אחרים שאני שונאת בעצמי. הכל גורם לי להרגיש חרא, כל כך חרא. שלא לדבר על האופי שלי, איך אני משעממת אנשים, נראית להם מוזרה, מקבלים ממני רושם לא נכון כל הזמן, איך אני לא יודעת לנהל שיחות, חרדה חברתית, קשיים נפשיים.
בכל פעם שאני מסתכלת בתמונות שלי או במראה, אני מרגישה פגם אחד גדול. אני איזושהי טעות של העולם. אני איזה "תוצר" לא מוצלח של היקום. אני פשוט כלום. אני כלום.
אני בן אדם שנראה כמו לא יודעת מה, אני רק מלאה בפגמים ואני אופי לא מוצלח במיוחד. אני אפילו לא בן אדם טוב מדי, אני לא בן אדם רע אבל להיות בן אדם מקסים עם לב טוב רק נשמע לי כמו איזשהו אידיאל בשבילי שאני לא כל כך עונה עליו, אם לדבר בכנות. רק הייתי רוצה אבל זה לא טבעי לי. והמעט שיש בי ממש לא גורם לי לאהוב את עצמי אפילו קצת כי זה פשוט חסר משמעות מול השאר.
אני אפילו לא נמצאית בסביבה רעה של אנשים. אבל אני כל כך לבד, כי הבעיה היא תמיד בי. אני דפוקה. אני פגומה. אני כלום. ולא שווה כלום. אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים. כל כך נמאסתי על עצמי, אני שונאת את עצמי. תמיד שנאתי, ומניחה שתמיד אשנא. לא התרגלתי לתחושה כי אי אפשר אבל אני לא מכירה את זה אחרת, אני הבית הטבעי של התחושה הזאת.
תודה על האפשרות לפרוק כאן.