היי, אני בת 16 ויש לי חברים טובים והרבה
אבל אני מרגישה כאילו שלפעמים פשוט אין עם מי לדבר, כולם שטותניקים כאלה,
ילדותיים ושום דבר לא מעניין אותם חוץ מהאייפונים שלהם ולהצטלם כל הזמן כשאנחנו יוצאים.
משעמם לי איתם ואנחנו בערך 15 אנשים, וכולם פשוט ילדותיים כמו לא יודעת מה, כולם תקועים בעצמם ובחברויות של עצמם והכי חשוב זה לעשות צ'ק אין לפייסבוק.
נמאס לי כבר. אני רוצה למצוא מעגל חברים חדש ואני לא יכולה כי אין לי איך לפחות עד סיום הבית ספר שלי אני בכיתה י"א.
יש לי 2 חברות טובות ממש שאליהן אני הכי מתחברת אבל גם פה זה די קשה כל החיבור איתן לפעמים.
כל פעם אני מתאכזבת מחברים שלי מכל מיני שטויות שהם אומרים או עושים, כל דבר לוקח להם שנים להחליט וליזום, פעם כשדברים כאלה היו קורים הייתי ישר הראשונה שמתקנת הכל והייתי ישר הראשונה שמשתדלת לעשות הכל כדי שכל דבר כזה יצא לפועל ויסתדר בין אנשים אם זה היה ריב, או יציאה בשישי.
המצב הזה גורם לי כבר להיות אדישה כלפיהם ואני לא מופתעת מכל מיני מעשים טיפשיים שהם עושים וכבר אין לי כוח זה הופך אותי לאדישה כלכך ואני בן אדם אנרגטי מאד ואוהב לפעול ולצאת ולהצחיק, וזה מעציב אותי כלכך.
גם בבית אם יש לי משהו לספר לפעמים ההורים שלי לא הכי מקשיבים וגם אם הם מקשיבים אני מרגישה שזה לא 100% התעניינות. ישלי מערכת יחסים מעולה עם ההורים אבל לפעמים אני מרגישה כאילו לא הכי אכפת להם ממה שאני מספרת וכשאני חושבת נגיד דעה מסויימת והם רוצים להביע את דעתם לגביי זה, אז הם אומרים שאני צודקת או דברים בסגנון של - "ככה זה, אין מה לעשות" נמאס לי.
גם זה הופך אותי לאדישה כי אני כבר לא מופתעת מהתנהגויות של אנשים!
כבר התרגלתי למציאות המעצבנת הזאת וכל דבר שאנשים יעשו, משפחה וחברים,
לא יפתיע אותי.
איך יוצאים מאדישות? מצד אחד אני לא רוצה לחזור להיות כמו פעם לנסות לתקן ולגשר ולעשות ולפעול ולהתחרפן אלא פשוט שאנשים יבינו אותי באמת ויהיו בראש שלי ולא כאילו בראש שלי ולא בראש ילדותי. צד שני אין לי הרבה מה לעשות כי זאת החברה והסביבה שאני חיה בה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות