המשפחה כל הזמן אומרת לי שאני מפגר בדרכים עקיפות
לדוגמה:
כל פעם שהמשפחה שואלת אותי לאן אני רוצה להתגייס אני אומר שאני לא מתכוון להתגייס (מסיבות אישיות בעיקר חברתיות) והם כל הזמן אומרים לי שבלי צהל אני לא אסתדר ושאני אהיה מפגר ומוגבל. פעם הם אמרו (בטעות, כשהם השתכרו באיזה חג) שהם דוחפים אותי לשם כי הם רוצים להוכיח לעצמם שאני ״נורמאלי ובריא בנפש״
עוד דוגמא היא שהם לא נותנים לי לצאת עם החברים (או יותר נכון נתנו לי, כי כבר אין לי חברים בגללם) כי אני צריך ללמוד כדי לעשות תעודת בגרות ותארים במטרה להוכיח להם שאני מספיק חכם כדי להסתדר לבד.
ויש עוד מקרים: הם אף פעם לא מקשיבים לי, ואם הם ״מקשיבים״ לדעות שלי אז כל מה שאני אומר, הם אומרים שזה בולשיט של ילדים קטנים ונותנים את המשפט ״כשתגדל תבין״.
ואפילו כשהתחלתי עכשיו לעבוד בחנות כדי להוכיח להם שאני יכול להיות עצמאי , הם אסרו לי לצאת עד שפיטרו אותי כדי שזה לא יפגע בלימודים המסריחים שהם נותנים לי בשיעורים פרטיים ובעבודות של 30 עמודים.
אני כבר לא רוצה ללמוד, אני מרגיש שאני לומד לא כדי ללמוד אלא כדי להוכיח למישהו שאני בעל זכות קיום.
אני לא מבין, מה אני באמת צריך לסבול יותר מ20 שנה כדי להוכיח שיש לי זכות קיום, חופש ופרטיות?
אני לא מבין מה הבעיה אם במקום ה40 יחידות שהם דוחפים אותי לעשות, אני אעשה רק את המינימום ובמקום ללכת אחר כך לרפואה (כמו שהם רוצים) אלך למשהו שאני רוצה.
אני מרגיש שאם אמשיך בדרך שהם נותנים לי, במקום להנות מהחיים כמו שאנחנו צריכים, אני אסבול ואשנאה את כולם (וני מרגיש את זה כבר עכשיו)
ואם אני זה שבסדר בסיפור, אז מה אני צריך להגיד להם בפעם הבאה שהם אומרים לי משהו?
נ.ב. מצטער אם משהו לא מובן, אני כבר לא מצליח לסדר את הדעות שלי ב10 דקות היחידות במיום שיש לי ״חופש״ לעשות מה שאני רוצה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות