הפסיכולוג לא עוזר בשיט, ההורים חוסמים אותי, מתחיל לתכנן את השנה האחרונה

אני מניח שזה לא המקום לפרוק בו את כל סיפור חיי, אבל אני אספר בקצרה מה שעובר עליי.. אני לא שונה מהרבה אנשים, אני נמצא בחרא תקופה שנמשכת כבר הרבה זמן ואני ממשיך להסתיר את זה מיום ליום, כשאני יוצא עם החבר'ה (הם האחרון שהם יחשבו שהוא דיכאוני), אבל כשאני חוזר הביתה אני מוריד את המסכה וחוזר לאותו מצב שהייתי בו מקודם.
ניסיתי לטפל בעצמי ולהחדיר בעצמי מוטיבציה שאני יותר גדול מהחיים אבל זה לא עבד, נמשך כמה ימים סה"כ.
החיים אכזבו אותי והיה לי חלק גדול שנתתי להם להמשיך להרוס אותי במקום לנסות לעלות ועכשיו אני נמצא בלימבו, אני נמצא בשום מקום ואני לא כל כך מעוניין להמשיך להיות בו, הכוונה שלי בדרך כזו או אחרת לצאת בו ואני אגיע לשם בהמשך.

אז הלכתי אחרי זמן מה לפסיכולוג, מה שמתברר כרגע כאחת הטעויות שלי, במקום בו אני קיוויתי לנסות להבין את עצמי והטעויות שלי יותר טוב, היא פשוט ממשיכה לשאול את אותן שאלות מחדש ומפגש שלם מסתיים בכמעט שקט מלא עד שאני אומר משהו מאולץ כדי לגרום לשיחה הזו להמשיך להתקיים, כנארה אני אעזוב בקרוב.

ולגבי ההורים שלי, נראה לי שמיום ליום אני יותר ויותר לא סובל אותם. בעצם אני כבר לא סובל אותם, אני לא אשחק אותה צבוע, אני יודע מתי להודות להם על מה שהם עשו עבורי אבל הם לא כל כך תופסים ממני ומהיכולות שלי, הם לא טורחים להכיר אותי, ומבחינת אמא שלי שלה יש הכי סמכות בבית הזה, אני נחות וחסר יכולות וכדי לעשות משהו מהחיים שלי אני צריך ללכת כמו כולם ולא לממש את עצמי כמו שתמיד רציתי. אמא שלי חושבת שאני צריך להיות לפי הסטנדרטים בהם היא רואה את הילד הישראלי, היא לא מכירה אותי, מיום ליום היא נכנסת לשוק שאני עושה דברים שאני בד"כ עושה והיא לא ידעה עליהם מקודם כי לא היה לה אכפת מספיק בשביל לשאול.
אני מרגיש שאם אני אנשור מבית ספר ואעבוד כמו חולה במשך זמן רב, אני ארוויח מספיק סטקה בשביל להתחיל איזו יזמות וסטארט-אפ משלי.

אני בן אדם שאפתן, אני בטוח שאם אני אתחיל משהו רציני אני אממש אותו עד הסוף, גם אם זה יפול, זה יפול ביחד איתי כי אני יודע להלחם על החלומות שלי. אבל לצערי זה לא המצב האידיאלי כרגע, אמא שלי תשתגע כשתשמע שאני רוצה לממש את עצמי בדרך אחר שהיא לא הבית ספר, אותו בית ספר שהוביל אותה להיות מורה בבית ספר בשכונת פיתוח שלא מתגלמת אותה מספיק כספית, גם אבא שלי שעובד 12 שעות ביום אבל עם זאת ההורים שלי לא מחזיקים בדיוק את הראש מעל המים, אני אמשיך ללכת לבית ספר ולהוציא חרא של ציונים שהם לצערי מה שמגדיר אותך כבן אדם, לא היכולות האישיות שלך, לא הכוח רצון, אני לא רוצה בזה. אני רוצה משהו משלי, אני רוצה להיות מישהו אבל לצערי אף אחד לא רואה את זה ולא רוצה לראות בזה.
אני מאבד רצון לחיות, כי אין לי עבור מה, ביינתים אני סתם איזה אנונימי ברשת שלאף אחד לא יהיה מספיק אכפת כדי לזכור.
בכל מקרה, זו תהיה שנת מעקב שלי. מבחינה חברתית ולימודית, שנה שאני אגלה מי אני ומה אני שווה בחיים. אבל דבר אחד בטוח, אני רוצה להיות מישהו, אם זה לא יתגשם, אני לא יודע מה יהיה. אתם תגידו לי, איך אני ממשיך מכאן?