מצטערת אם זה מבולגן,הבעיה הזו נכתבה בסערת רגשות שהייתה לי.
אני מרגישה כיאילו אני צריכה לעבור את הרף של אחותי,
אחותי,נערה בת 19,הייתה מצטיינת בבית הספר,היא שרה,מנגנת,כותבת ובנוסף להכול עובדת.
לאחותי יש הפרעת מאניה-דיפרסיה(בגלל ההורים שלי,אני הכותבת של שאלה 17572) וגם עם זה היא מתמודדת בחיים,
אני מסתכלת עליה ורואה מודל לחיקוי,איך שהכול פתאום עובד לה,
ואני מסתכלת על עצמי,גוש שמנמן עם פנים מחוצ'קנות שכלום לא עוזר להן,כשהדבר היחיד שיש לי הוא גובה,לא מצליחה בלימודים,קול של עורב,לא יודעת לנגן על שום דבר חוץ מעל העצבים.
אני מרגישה פשוט לא שווה,
אותו דבר עם החברות הכי טובות שלי,שתיהן שרות,מנגנות,כותבות,כולם אוהבים אותן,
אני השטיחון בצד שדורכים עליו כדי לנגב מגפיים,
לפעמים אני מסתכלת במראה וחושבת,אם אני אלך,מישהו ישים לב?מישהו יתגעגע אלי?
הרי שמים לב אלי רק כשאני רוצה לכתוב איזשהו סיפור,או כשאני עושה בטעות משהו רע,
ומצד שלישי ההורים שלי,שמצפים ממני להיות מושלמת,להצליח בלימודים,לטפח את עצמי,אבל אני לא מצליחה,ויש את אמא שתמיד תעיר לי על איך שאני נראית ולמה אני לא מסתכלת במראה ומסדרת את עצמי או מצחצחת שיניים כמו שצריך(זה באמת לא אשמתי,יש לי דלקת חניכיים שפוגמת בשיניים)
אני מרגישה חסרת שימוש ובלתי נראית.
למה אני צריכה להיות כזאתי,בודדה בלי כמעט חברות,כזאתי שאף אחד לא אוהב,לא מוצלחת בכלום,לפעמים אני שוקעת בתוך רחמים עצמיים ודיכאון,מרגישה כמו כלום.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025