מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה ממש רגישה ותמיד היתה לי אמפטיה ודאגה לבני אדם.
בערך בכיתה ד עברה עלי תקופה קשה בחיים ובעקבותיה סוג של "התעוררתי על החיים שלי" והבנתי כל כך הרבה דברים על העולם בכללותו ועל האנשים שבו וזה הוביל אותי לפתח תפיסת עולם שנחשבת שונה מכל מה שהמשפחה והחברים שלי חושבים...
ומאז ועד עכשיו שאני בכיתה י"א זה לא השתנה. אני עדיין חושבת כמו שחשבתי בכיתה ד. מפני שהרבה דברים רעים וקשים עברו עלי ובעקבות זה הבנתי שלא הכל זהב ואם אפשר להימנע מהרע שבעולם אז למה לא?
בגלל זה אני יודעת שלעולם לא אביא ילדים, גם אם ארצה זה לא מה שמשנה כאן. מה שמשנה זה שאני לא רוצה להיות אחראית לסבל של אדם בעולם הזה ובמיוחד אדם שבא ממני והוא דם מדמי. אני יודעת שלא כל החיים רעים ויש גם טוב אבל מה כל הטוב הזה שווה בהשוואה לרע? מה שווים רגעים חולפים של שמחה לעומת רגעים נוראים של סבל, ייאוש, בדידות, מלחמות ומוות של אדם קרוב?
למה לא לחסוך את כל הרע הזה מהילד שלי? אני חושבת שדווקא בגלל שאני אמורה לאהוב את הילד העתידי שלי אני לא אביא אותו לעולם הזה.
(קצת חקרתי על הנושא הזה ומתברר שיש לזה שם אם אני לא טועה קוראים לזה "אנטי נטליזם".)
בכל אופן יש לי חששות שבגלל שזה לא דבר טיבעי מה שאני חושבת, כל אדם שאהיה איתו ירצה ילדים ואני לא מוכנה בשום פנים זה חלק מהאידיאולוגיה שלי ולא משנה מה אני יודעת שבחיים לא אלד.
הרבה זמן חשבתי שיש לי בעיה כל שהיא כי אנ י חושבת ככה ואני לא יודעת אם משהו דפוק בי כמו שאומרים לי...
מה לא בסדר בי? אני צריכה טיפול?
מה אתם בכלל חושבים על אנטי נטליזם?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות