לא יכולה לסבול יותר את ההורים שלי, גם אחרי שעברתי מהבית. לנתק קשר וזהו?!

תודה מראש לכל מי שקורא ונותן עצה!
אנסה להעביר את המסר בקצרה כמה שאפשר.
כל הסיפור "התחיל" כשעזבתי את הבית לפני שנה וחצי, ועברתי לגור עם בן זוגי. עזבתי באמצע שנת לימודים באוניברסיטה, (שלא כמו שתכננתי) בלית ברירה כי המצב בבית נהיה בלי נסבל.
לי ולהורים שלי היו תקלות לאורך הדרך שהצטברו עם הזמן וזה הביא לפיצוץ כשבאתי והודעתי להם שאני עוברת מהבית.

ברקע:
הם היו מתייחסים אלי כמו למטפלת לאחים הקטנים שלי, שקטנים ממני בסה"כ בשנתיים ובשלוש שנים. ברמה של- "כשאנחנו יוצאים לסופשבוע תישארי איתם ואל תעזבי אותם ותטפלי בהם.." ילדים בני 17,18 רגע לפני גיוס!
הטילו עליי מגבלות ומניפולציות של שעות חזרה הביתה ודברים הזויים עוד אחרי גיל 18 והלאה.
היו מאשימים אותי על כל דבר מטומטם, בעיקר קראו לזה שאני שומרת לי את הזכות הפרטיות לענייני הכי אישיים- "את מסתירה מאיתנו דברים". בעיקרון די רצו להשאיר אותי והתייחסו אליי כאל ילדה אפילו שכבר לא הייתי ילדה בשום מובן.
היו מענישים אותי על דברים כאלה, על זה שכביכול לא שיתפתי אותם בכל מה שעובר לי בראש... כשסיפרתי שאני עוברת דירה אבא שלי כמעט פירק לי את הלפטופ שהיו עליו כל העבודות שלי לאוניברסיטה!
אמא שלי רופאה ואני חולה במשהו, והיא ניצלה את זה תמיד להידחף ולהיות גם הרופאה שלי ולהתערב בענייני הרפואיים אפילו שכבר יש לי רופאים. רציתי את הפרטיות שלי, שלא תדע כל שטות בהכרח.
בגללם שהם לא אהבו את חבר שלי (לא תגידו איזה ערס סמים מהרחוב, בחור מקסים מבית טוב שלומד איתי באותו מסלול לימודים) ולא ירדו ממני, נפרדנו. אחרי כלום זמן כמובן חזרנו.
אני לא אאריך אבל בקיצור, כל דבר שלא מצא חן בעיניהם, (כמעט כל דבר שעשיתי...) הם באו אליי בטענות והאשמות ואפילו ענישות, הפעילו עליי מניפולציות, שאני ילדה שעושה הכל כדי להרע להורים שלה.

היום:
הם לקחו את המעבר שלי מהבית מאוד קשה, עד היום טוענים שגנבתי מהם שבחופשה מהלימודים התחלתי להעביר חפצים אישיים שלי (בגדים וכו') מהבית, אחרי שהם כבר ידעו שאני עוברת.
ניסתי לשמור על קשר אחרי שעברתי, הייתי מתקשרת וקופצת לפעמים אבל זה תמיד נגמר בעוד מניפולציות והאשמות והחלטתי שדי, כתבתי להם שכשהם יהיו מוכנים להתקדם הלאה הם מוזמנים, לי נמאס.
מאז עברה שנה בערך, כמעט ולא היינו מדברים למעט בהתחלה כשהם רצו שאראה נוכחות באירועים משפחתיים. יום אחד אמא שלי התקשרה שהיא מתגעגעת (היום אמא שלי מתקשרת פעם בכמה שבועות, מאבא והאחים אני לא שומעת בכלל), נפגשנו.

פתחתי ואמרתי לה שאני מרגישה שהשיחות (המעטות מאוד גם ככה) איתה מדכאות, וצריך למצוא נושאי שיחה נחמדים לדבר עליהם, כדי שיהיה רצון להתקשר, ושתתחיל להתייחס ל-"אתם" ולא רק "אני", כלומר שתפסיק להתעלם מקיומו של בן זוגי שגר איתי, כדי שנוכל לפתח יחסים תקינים.
היא טענה שאין מקום לדברים שאני מרגישה כרגע, ויש לטענתה עוד הרבה דברים בסיסיים שצריכים להיות עוד קודם- לתת כבוד להורים...
מכאן והלאה השיחה הדרדרה למפולת הטענות והאכזבות שלהם על העבר, אמרתי לה שעברתי ואני עדיין עובדת על עצמי, ושאולי כדאי גם להם (מאוד בעדינות), התעצבנה ואמרה תעשי עם עצמך מה שאת רוצה אל תגידי לי מה לעשות.
מצד אחד- ברור שהיא עדיין לגמרי בשלה ולא מוכנה לזוז מילימטר, מצד שני, פה ושם כשאמרתי מה אני מרגישה ומה הייתי מצפה, כשאמרתי לה שנכון שהם גידלו אותי 21 שנה אבל אז הם הפסיקו להיות הורים ולא תמכו בשיט והרסו את הכל, שהם פשוט לא היו שם, היא באמת בסוף הודתה שהם לא היו שם בשבילי.
אמרתי לה שהתאמצתי עד שלב מסוים והיום מאוד קשה לי, ושזה יהיה טוב אם הם יתנו דחיפה לקשר ויתקשרו יותר לפחות בהתחלה.
בסיכום לא היה ברור איך ממשיכים מכאן, אם היא מוכנה או לא מוכנה להתאמץ, נראה שקצת כן ובעיקר רוצה את הדברים בדרך המעוותת שלה.

עכשיו אני כבר לא יודעת מה לעשות איתם, אין לי כבר כוחות נפשיים להתמודד עם שיחות ומפגשים כאלה, ובאמת נמאס לי להתמודד גם עם החרא הזה. כל פעם מחדש זה ככה.
אני באמת תוהה מה עושים מכאן.