במסגרת המחויבות האישית של אני וחבר טוב שלי בחרנו להיות עם ילד עם צרכים מיוחדים, עם תסמונת דאון. יש לו יחסית תפקוד גבוה מאוד והוא בן 23. בבית ספר הסבירו לנו דבר אחר לגמרי ממה שראינו אח כך אצלו. חשבנו שזה במקום מיוחד עם מדריכים אבל התברר לנו שאנחנו צריכים להיות איתו בבית. בפגישה הראשונה כבר חשבנו שאנחנו רוצים לעזוב כי המסגרת לא כל כך התאימה לנו אבל נתנו לזה עוד צ'אנס. בפגישות הבאות ראינו שיותר נחמד לנו אבל לא ממש באנו לפגישה בהרגשה של כיף. הרגשנו שאנחנו לא ממש עוזרים ושהוא לא צריך אותנו. זה הרגיש יותר כאילו הוא הפעיל אותנו. אז אחרי כמה פגישות נמאס לנו מההתייחסות שלו והחלטנו לפרוש. ביקשנו לעבור והלכנו לבית שלו ונפרדנו ממנו. כבר לפני הפגישה האחרונה הרגשתי מועקה על הלב אבל ידעתי שזה ימשיך כמו שהיה. אני וחבר שלי נאלצנו להגיד לו שאנחנו עוזבים בגלל לחץ בלימודים.
הוא לא קיבל את זה קשה רק טיפה התבאס. הוא ליווה אותנו למעלית ואז פשוט בא וחיבק אותי ואת חבר שלי. זה קרע אותי מבפנים.. מאז ועד עכשיו אני מרגיש ממש רע אם זה שיכולנו להישאר איתו אבל לא עשינו את זה בסוף ונראה שהוא אהב אותנו..
אני מרגיש רע מאוד ולא יודע מה לעשות עם עצמי. מצד אחד לא תמיד נהננו מצד שני הוא כן אהב אותנו.
רגשות האשמה תוקפות אותי חזק..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025