טוב אז ככה. ההורים שלי לא מפסיקים לחפש אותי על קטנות, על כל דבר אני חוטפת ביקורת. כבר לא טוב לי להיות בבית, אני מפחדת לעשות את הטעות הכי קטנה . ואני יודעת שאני לא מושלמת וכל אחד עושה טעויות וזה הגיל וכל זה.. אבל אני באמת לא יכולה יותר, הם אומרים לי שאני חסרת התחשבות ושאני אגואיסטית ושאני חושבת רק על עצמי. זה לא נכון, ממש לא. אני מתאמצת יותר מדי בשביל לרצות אותם, אני עושה הכל, באמת שהכל, אבל הם תמיד ימצאו איפה אני פגומה, ואיפה אני לא מספיק טובה. יש לי אחות קטנה, שאני בטוחה שהם אוהבים אותה הרבה יותר ממני אבל זה לא חשוב, הם כל הזמן אומרים לה כמה שהיא מדהימה.. כל הזמן אומרים לה מילים טובות. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה ההורים שלי אמרו עלי משהו טוב, מתי בפעם האחרונה הם באו איתי למשהו שהופעתי בו.. הייתה לי הופעה של המגמה וכל ההורים של כולם באו ורק ההורים שלי לא. אני כל הזמן אצל חברים או בחוץ, החברים שלי הם המשפחה היחידה שלי כרגע, רק איתם אני מרגישה נאהבת. כל יום אני חוזרת הביתה מאוחר , הם לא מבינים שאני ככה כי קשה לי להיות בבית. וגם כשאני חוזרת בשמונה בערב הביתה אני אחטוף צעקות, אז מה זה חשוב בעצם?. השיא היה שהם אמרו, " טוב זה מה יש, נסתפק במה שיש" כן, זה כיף להרגיש שמתפשרים אליך, אני לא מאחלת לאף אחד לשמוע את זה מההורים שלו. כל החברים שלי תמיד פונים אלי עם בעיות שלהם כי הם סומכים עלי שאני תמיד אהיה שם בשביל לפתור אותם ולהקשיב, וכל המורים שלי מצפים ממני להצליח וההורים שלי דורשים ממני להיות מושלמת ואני לא יכולה יותר עם ההרגשה הזאת. כשאני מנסה לדבר איתם על זה הם תמיד יוציאו את הדברים שאני אומרת כשטויות וימצאו עוד דרכים להצדיק את מה שהם אומרים. לא טוב לי בבית שלי, לא טוב לי להרגיש לא מספיק טובה להורים שלי, לא טוב לי לנסות לרצות אותם כל הזמן ואף פעם לא להצליח. מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות