לא חיה את החיים שאני רוצה ולא מרגישה כאילו יש לי אפשרות לשנות את זה, מה לעשות?

היי אנשים,
סליחה שזה ארוך ברמות מטורפות אבל זה באמת מכאיב לי. (אפשר לדלג לשתי הפסקאות האחרונות)
פשוט נמאס לי, אני לא חיה את החיים שאני רוצה לחיות.
אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, לצאת למקומות אני לא יכולה כי אין לי כסף וגם לא נעים לי לבקש מההורים בגלל המצב הכלכלי הנוראי בבית ולעבוד ולהשיג כסף בעצמי זאת גם לא אפשרות, ניסיתי ובגלל שההורים שלי עובדים רוב היום אני תקועה בבית עם האחים הקטנים ולא יכולה לצאת לשום מקום, (אני יוצאת לרוב למקומות בלי כסף אבל זה ממש לא כיף)

תחביבים אין לי חוץ ממשחק (שכל ילדה שניה במדינה הזאת רוצה את זה והביטחון העצמי שלי ברצפה ואני לא רואה את עצמי מתגברת על זה בזמן הקרוב) וחוץ מזה תמיד יש לי את הפחד שאני לא אצליח לפרנס את עצמי עם זה ואני מפחדת לקחת את הסיכון, אני גם תמיד רציתי להתנסות בצילום אבל מצלמה אין לי (אין לי כסף לקנות ובטלפון זה לא אותו הדבר) כושר (לא ממש יודעת איך להתחיל עם זה) וכתיבה (אני אוהבת לכתוב ולעשות ספורט אבל אי אפשר כל היום), להתנדב גם ניסיתי אבל מקומות ההתנדבות רחוקים מהבית ואין לי רישיון או אפשרות להגיע אליהם לבד וגם רובם מעל גיל 14

עם חברות להיות זאת גם לא אפשרות (כולן גרות ממש רחוק, בדרך כלל הן לא זורמות שאני מציעה לצאת ועד שאני באמת מצליחה לארגן משהו זה קשה כמו לארגן טיול של שלושה ימים) והחברה היחידה שלי שבאמת נוח לי לדבר איתה על הכל ותמיד הייתי יוצאת איתה לא גרה יותר בארץ, (במקרה הכי טוב אני וחברות שלי נפגשות זה כדי לעשות עבודה בבית ספר)
וכמו שאמרתי הביטחון העצמי שלי ברצפה וניסיתי להתגבר על זה לבד אבל אני לא מצליחה ובגלל זה גם חברות חדשות קשה לי למצוא.
(תנועת נוער זאת גם לא אפשרות, ניסיתי ולא נהניתי)

לצאת לבד זה גם ממש מבאס, לרוב אני יוצאת עם המשפחה אבל גם זה בדרך כלל לא בהרכב מלא (לא עם כל המשפחה המצומצמת) וזה לגינות וכאלה כי אין כסף למשהו אחר ולצאת בשבת זה גם לא אפשרות כי אבא שלי שומר שבת אז אי אפשר לנסוע והסביבה הקרובה לבית יש רק גינות וזה מה שאנחנו תמיד עושים (הולכים לגינות)

(בעבר הייתי מאוד מדוכאת הרבה זמן בגלל המצב והייתי בוכה הרבה ואני מרגישה שיש איזשהו שיפור ועדיין עצוב לי)
אני יודעת שנשמעתי עכשיו ילדה ממש דיכאונית ופסימית (אני גם לא הכי בטוחה שהצלחתי לבוא את עצמי כמו שצריך אבל ניסיתי) אבל באמת שאני לא כזאת, אני לא מתלוננת בפניי ההורים שלי על זה שאנחנו לא יוצאים כי גם ככה הם עובדים קשה כל כך רק בשביל לפרנס אותנו ואנחנו משפחה גדולה, באמת שאפילו לשבת ולדבר עם מישהו בגילי שמבין אותי זה משהו שהייתי רוצה לעשות אבל אין לי כזה (ולהכיר ממש קשה כי כמו שכבר אמרתי הביטחון העצמי שלי נמוך ברמות מסוכנות), ואפילו "החברות הקרובות" שלי לא קרובות מספיק בשביל להבין אותי ולחזק את הקשר איתן לא עבד.


אני כל יום מודה על מה שכבר יש לי כמו משפחה אוהבת ואני מרגישה ממש רע עם עצמי על זה שאני בכלל מתלוננת ומרגישה רע למרות מה שיש לי אבל נמאס לי, בא לי לצאת קצת מהבית, לעשות משהו עם עצמי שיפסיק את הריקנות הזאת.