אני בדיכאון כבר הרבה זמן , ויש לי התפרצויות בכי ללא סיבה, והתפרצויות כעס גם ללא סיבה.. ואמרתי לאמא שלי שאני חושבת שיש לי בעיה ואני צריכה פסיכולוג, והיא אמרה שבסדר והיא מחפשת לי פסיכולוג.
אני מבריזה הרבה מבית הספר, ובשבוע האחרון לא הלכתי כמעט ואמרתי לאמא שלי שזה קשה לי כי אני בדיכאון , והיא אמרה לי שלפעמים קשה בחיים וצריך להתמודד, וכשאמרתי לה שאני לא רוצה היא התחילה לצעוק עלי ולהגיד לי כמה אני חסרת אחריות. היא לא מבינה שממש קשה לי ללכת לבית ספר, לא מבחינה חברתית להפך, דווקא אוהבים אותי, פשוט קשה לי לצאת מהבית .
אחרי שרבנו כי אני לא הולכת לבית ספר (ואני מבינה שזה כבר מוגזם כי יש לי לפחות 55 ימים שלא הלכתי לבית ספר מתחילת שנה). התחלתי לבכות בצורה שבחיים לא בכיתי ככה בחיים , ושנאתי את עצמי כשאני דפוקה ומכוערת ושאף אחד לא אוהב אותי, אז פשוט פירקתי סכין ועשיתי את זה, אני לא יודעת למה אפילו , פשוט רציתי למות. אבל לא חתכתי את עצמי ממש , עכשיו זה כבר נראה כמו שריטות , אבל בגלל הסדר אפשר לדעת שאני זה זאת שעשתה אותם.
עכשיו , אחרי כמה ימים אני מבינה שזה דפוק ואני לא הייתי צריכה לעשות את זה , אבל יש לי בעיה, רק אחרי שאני נרגעת אני מבינה את החומרה של מה שעשיתי , באותו רגע זה נראה לי לגיטימי לגמרי .
בכמה ימים האלה חייתי בפחד שאמא שלי תגלה מה עשיתי , אבל אני חושבת שאני צריכה לספר לה לפני שאני אגרום לעצמי עוד נזק. אני מעדיפה לעשות את זה לפני שהיא תראה את זה בטעות בעצמה, אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה , כי אני בעצמי מתביישת בזה , אפילו שהיא אמא שלי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות