מרגישה שהכל מתפרק לי בידיים - החבר, הלימודים והמשפחה - לעזוב הכל ולברוח?

היי לכולם וקודם כל תודה שנכנסתם והחלטתם להתחיל לקרוא את מה שעל לבי.
זה מספר חודשים יש לי חבר. הנשיקה הראשונה.
הוא היה החבר הכי טוב שלי תקופה ממושכת לפני הזוגיות ואנחנו מסתדרים מצוין - לא רבנו אף לא פעם אחת מהשנתיים בהן אנחנו מכירים.
אני מאוד קנאית ולא מזמן הוא פשוט ח פ ר לי על כמה שידידה שלו יפה ונחמדה ומהממת. מאז ומעולם היו לי בעיות עם עצמי ועם המראה שלי, יש לי ביטחון עצמי ברצפה ואני בחיים לא אוכל לחשוב על עצמי משהו חיובי אחד. זה משהו שהיה אצלי תמיד וכך גם ישאר בתקופה הקרובה, אבל אני מקווה שיעבור לי בגיל מאוחר יותר. בכל אופן - למה הוא עושה את זה? הוא מכיר אותי יותר טוב משכל אחד אחר מכיר, והוא יודע טוב מאוד שבתקופה האחרונה בפרט אני מרגישה הכי גרוע בעולם מבחינה נפשית.
אני לא מבינה מה עליי לעשות. מה שבטוח זה שלדבר על זה לא בא בחשבון, אני מאוד מתביישת לדבר על נושאים כאלה וזה ממש מביך אותי להסתכל לו בעיניים ולדבר איתו על זה, ואני מעדיפה לא לכתוב לו את זה דרך הוואצפ וכאלה.
אומרים לי שאני פשוט לא רצינית מספיק ואני ממש קלילה ומצחיקה ובגלל זה הוא לא לוקח אותי ברצינות. בכללי, הקשר היה מאוד רגיש, פגיע ורומנטי בתחילת הקשר הזוגי שלנו וגם לפניו שהוא הפך לזוגי באופן רשמי. על כל משהו שהוא אמר בצחוק וחשב שיש סיכוי כלשהו שהוא יפגע בי הוא ישר התנצל ואפילו בכה פעם אחת כשהוא אמר עליי מדהו רע שהיה בצחוקכי חשב שלקחתי את זה ברצינות. בחור מאוד רגיש וטוב בסך הכל. אני מרגישה שהכל הפך לממש פשוט והוא לא לוקח אותי ברצינות. לא יודעת מה לעשות.
בלימודים הכל הולך לי גרוע, אני עצלנית ומרגישה שאני לא מסוגלת לשבת וללמוד בשקט או שאני מתייאשת כי לאחרונה הציונים שלי גרועים באופן מפחיד ואני פשוט מפחדת לנסות מההתחלה. כל פעם שיש לי מבחן לא חשוב מדי או שיעורים שאני לא אוהבת אני פשוט מרשה לעצמי להבריז וזה לגמרי פוגע לי בציונים ברמה הכי רצינית שיש. כל פעם שאני מנסה וחורשת אני רק נכשלת יותר ויותר, והחלומות שלי הופכים ליותר ויותר מצומצמים.
בבית אני מרגישה לא קשורה. כל היום מתנהגת כמו דכאונית חסרת כח לחיות וההורים שלי חושבים שאני מטורפת כי אני לא מתנהגת כמו ילדה רגילה. אני לא קשורה למשפחה שלי כלל וכלל וכנראה בגלל זה הם לא מבינים למה אני לא מסוגלת להקשיב להם, לא רוצה לעזור מעבר למינימום וכדומה.
אני פשוט מרגישה נחותה בבית, מרגישה פחות נחשבת ובכללי הם מתייחסים לאחותי באופן הרבה יותר טוב מאליי. אבל את זה כבר עיכלתי.
מדי פעם יש ימים בהם אני מרגישה שהכל נהרס לי ואני מתחילה לבכות את החיים ואני מתלבשת, מתארגנת ומתכוננת לעוף מהבית אבל בסוף לא עושה את זה כי ההורים שלי בוודאי יזמינו משטרה או משהו וגם חבל לי על הדאגות והלב שלהם. אני בכל מקרה ארגיש יותר חופשיה לבד. החלום שלי הוא לגור לבד. אני מפחדת אבל רוצה לגור ברחוב לבד כי אני מרגישה שיש לי אפס חופש בחירה על החיים שלי ואני לא רוצה לפתח מחלות נפשיות בגלל כל הלחץ הזה. אני לא רוצה את זה.
אני מרגישה הכי גרוע בעולם עם עצמי ובעיקר עם הגוף שלי ואני לא מצליחה להשתנות, וגם לא באופי.
אני חושבת שכל הבעיות הנפשיות שלי נובעות כתוצאה מלחץ. אני מאוד לחוצה להראות סביר, ואם אני קובעת משהו אז אני חושבת עליו כל דקה ודקה ולחוצה מהרגע בו הוא יגיע. לא מסוגלת להרגע ולהרפות.
ואז, כשאני מושכת את זה לנקודה שבה אני לא יכולה לנשום מלחץ, אני לוקחת את הרגליים ובורחת כמו תינוקת ולא מסוגלת להתמודד. לא מסוגלת ללמוד, לא מסוגלת לפתור בעיות. לא יודעת מה לעשות.