יש לי בעיה נוראית... אני לא מצליחה לשמוח. לא משנה מה.
התרגלתי לדיכאון במשך חצי שנה בגלל כל מיני דברים שקרו לי, והייתי במיץ של הזבל של הדיכאון, זה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי איי פעם. היום ברור שאני כבר מרגישה יותר טוב, אבל זו עדיין עצבות. התרגלתי לדיכאון, לבכי, למחשבות על כך שאני רוצה לגמור עם החיים האלה והכל שחור.
אני לא מצליחה להיות שמחה... לא משנה מה! וזה גורם לי לא להצליח להתגבר על העבר. אני מרגישה כבר אבודה, איבדתי כל תקווה.
איך אני משיבה אליי את התקווה?
ושאלה מאוד חשובה: זה אפשרי להתגבר על משבר ענק מהעבר גם אם זה הכניס אותי לדיכאון יותר מחצי שנה? או שהדיכאון הזה הוא משהו שנשאר איתך? (מי שהולך לייעץ לי, אשמח אם יענה על השאלה הזאת) ואיך עושים את זה?? אני רוצה רק לשכוח.
היו ימים שהכל בהם היה שחור בשבילי, הרגשתי שאני לא אוכל לשאת יותר וזה היה כמו מיליון מחטים של כאב שדוקרים אותי.
ומידי פעם יש לי התפרצויות עצבים בגלל המצב שלי, אני הופכת לעצבנית ומסתגרת בחדר. לא מסכימה לדבר עם אף אחד ולא רוצה לראות יותר אנשים. אני רוצה להיפטר מזה! אני רוצה להיות שמחה! כלום לא משמח אותי כבר... פשוט כלום! אל תגידו לי ׳תירשמי לחוגים! תיפגשי עם חברים!תפתחי תחביבים!׳ כי כל זה בולשיט אחד גדול... זה לא עוזר לי להיות שמחה! זה נחמד והכל, אבל לא יותר מזה... כי כבר התרגלתי להיות בתוך בור עמוק של דיכאון. אני רק רוצה לצאת ממנו. זה כל מה שאני מבקשת מאלוקים, תוציא אותי מזה! בבקשה! אני צורחת בתוך עצמי ומקללת בלי סוף.
והכל בגלל מה? הכל בגלל שאני רוצה להיות שמחה...
זה עצוב, אני גורמת לעצמי לבכות על עצמי ולרחם על עצמי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות