יוצאת עם מישהו שמבוגר ממני ב-8 שנים, לא מסוגלת להפסיק את זה!

טוב טיפה רקע: אני יוצאת עם מישהו מבוגר ממני בשמונה שנים כבר שלושה חודשים. אני מאוד לא מרוצה מהמצב (הסיבות יופיעו בהמשך). כתבתי מכתב פתוח יותר לעצמי פחות בשביל מישהו אחר ואני מרגישה הצורך לשתף... לא איתו או עם מישהו שאני מכירה אז למה לא איתכם? :) בקיצור הנה המכתב, וההערות שלי בסוף...

----- היקר והמקסים שלי,

אני כותבת עכשיו כי יש הרבה דברים שיושבים לי על הלב ואני פשוט לא יודעת מה לעשות איתם. אני לא חושבת שאי פעם תוכל לקרוא את מה שאני כותבת. אני לא יודעת אם יהיה לי האומץ לתת לך לראות את זה. אבל זה בשבילי – זה כדי שאני אוכל לדבר על זה, אם לא איתך אז עם עצמי. אני חייבת לדבר עם מישהו, ואני בטוחה שחלק מהדברים שאני הולכת להגיד הולכים לצאת ממני בפעם הראשונה החוצה. עד עכשיו נהגתי להתכחש לחלק מהם...

טוב, אז אני פשוט אתחיל – אני חושבת שאתה לא הוגן כלפי. ההתנהגות שלך לא הוגנת. פשוט ככה – בלי לייפות את המציאות (דבר שלאחרונה אני מאוד אוהבת לעשות). אתה יכול לחזר ולדבר איתי, ולתת לי להרגיש מלכת העולם ולאחר מכן ימים ארוכים פשוט להפסיק. לא להועיל אפילו להרים את האצבע הקטנה בשביל להקליד "---" בתיבת החיפוש של אנשי הקשר או יותר גרוע – לא ללחוץ על הטלפון הירוק (כן, כן, אתה יודע על איזה אני מדברת) כשהשם שלי פתאום מופיע ויש איזה מנגינה ברקע. אתה נותן לי לרדוף אחריך (נעזוב את העניין שזה גם קצת תפקידך מאידך גבר, כי אנחנו שוויוניים פה), ואתה פשוט לא מחזיר יחס באותה הצורה.

אני לא מבינה למה אתה עושה את זה, באמת שלא. זה גורם לך להרגיש יותר נאהב? יותר טוב עם עצמך באיזושהי צורה תלותית? אני פשוט לא יודעת. אתה גורם לי להרגיש כמו סמרטוט. כמו מישהי שפשוט לא יכולה למצוא מישהו שיאהב אותה כל הזמן, אז היא מתפשרת על מישהו שיהיה לו אכפת ממנה רק חלק מהזמן. למה אני צריכה להתפשר? תגיד לי אתה.

אני חושבת שנתתי מעצמי מעל ומעבר למערכת היחסים הזו. הרגשתי, התעמקתי, התעניינתי, הקשבתי, התפשרתי... או-הו כמה התפשרתי! אני לא חושבת שיש עוד אישה בעולם שתהיה מוכנה לסבול יחס כה מהגבר שלה, מהבנאדם שאמור להיות הכי קרוב אליה וככה להתפשר. אחת שתהיה מוכנה שהחבר שלה (או במקרה שלנו "מי שהיא יוצאת איתו" כי אחרי 3 חודשים, ואנחנו עדיין לא שם) ינתק לה בפרצוף. ובלי הסבר טוב. שיגרום לה כמו ילדה מסכנה להתחבר לווטסאפ או לפייסבוק כל עשר דקות כדי לראות מתי הוא התחבר, ולגלות שאכן – הוא ראה את ההודעה שהיא שלחה, ולא רק זה – הוא התחבר מספר פעמים מאז ובחר שלא לענות לה. יום למחרת הוא יענה לה במין דרך אגביות שהוא נרדם, או שהוא לא ראה – אבל היא תדע שהוא ראה. שהוא לא באמת נרדם. שהוא ראה ובחר להתעלם ממנה ולא לענות לשום הודעה שהיא שלחה. הוא יוסיף איזה "בייב" בסוף המשפט והיא תסלח לו, ולא תשאל אותו על זה יותר אך פעם. היא סמרטוט, כבר הזכרנו?

איזה עוד אישה בעולם תסכים שהגבר שלה יבטל לה בסמס כמה דקות לפני שאנחנו יוצאים שזה כבר לא יסתדר היום אחרי שהיא התארגנה כמעט כל היום לקראת הפגישה הזו. ושיותר גרוע – ייצא בסוף עם חברים שלו. אחד שירגיש לא בנוח להסתובב איתה ליד החברים הסטודנטים שלו כי מה לעשות – היא קטינה. אחד שישלח לה הודעה בנוסח "איזה מוזרה, כל היום את חופרת וכשאני מתקשר את לא עונה חחח" ובהמשך להודעה זו יקרא לה בטלפון "סתומה". כן. ולא – הוא לא יתנצל על שקרא לה סתומה. אלא יאשים אותה שהיא פשוט כזו. והיא – מה היא תעשה אתה בטח שואל, יקר שלי, היא תנסה להגן על עצמה, ואפילו תתפלק לה איזו "סליחה" בשקט בשיחת טלפון.

מישהי שתזמין את החבר שלה לצאת (נדלג עוד פעם על העובדה שהיא צריכה להזמין אותו, כי עבר כבר שבוע וחצי מאז הפעם האחרונה וחלילה שהוא יציע), הוא יגיד שהוא עייף ולא בא לו, ויגיד משהו על לבוא אליו. היא תסכים, למרות ששניהם יודעים כמה היא לא רוצה להיות אצלו בבית, אבל נורא חשוב לה לראות אותו, והוא יגיד לה אחלה ושהם ייפגשו יותר מאוחר. שעות יעברו והוא לא יתקשר. לבסוף, היא תעשה זאת והוא לא יענה – כמה צפוי. היא תזחול לתוך המיטה, עוד שניה מתחילה לבכות, ולבסוף הוא יתקשר בנסיעה ויגיד לה "בייב, תבואי עם חברות שלך לפאב וניפגש שם". היא תתפתל ותגיד שאין לה חברות שיזרמו איתה ב-12 בלילה לפאב ושהם ייפגשו כבר מתישהו אחר. אבל בתוכה היא תכעס. היא זוכרת שהוא אמר שהוא לא רוצה לצאת, היא זוכרת שהיא ביקשה שהם יהיו רק שניהם, אבל הוא לא זוכר, הוא בטח שכח.

בכלל – תראה לי מישהי שתהיה לא רק מוכנה להיות כזו סמרטוט בשביל הגבר שלה, אלא מישהי שתהיה מוכנה לנהל מערכת יחסים בה נפגשים פעם בשבוע במקרה הטוב. לא כי מישהו מאיתנו בצבא, לא כי אנחנו גרים בצד השני של המדינה (כולה 10 דקות נסיעה) – אלא סתם. כי מי שהיא יוצאת איתו פשוט, איך לומר... לא מספיק שם עליה בשביל למצוא לה זמן. בשביל החברים שלו הוא מוצא זמן, בשביל פאבים הוא מוצא זמן – בשבילה... פחות.

אני לא מאמינה שיש עוד אישה כזאת – עוד מישהי שתסכים לכל זה. אז למה, ----- המקסים שלי, אני צריכה להסכים?

מיותר לציין שאני מתה עליך. לא סתם אני אומרת את זה – כל רגע איתך הוא כמו חוויה בלתי נשכחת שהייתי מתחננת שתימשך לעד. אתה מסב לי אושר בצורה יוצאת דופן ומעולם לא היה לי כזה חיבור עם אדם אחר. כיף לי איתך, אתה מעניין, מקסים, חכם ואני נוצרת כל מה שאתה אומר לי.

פה נשאלת השאלה, עם זאת, האם המשוואה הזו מספיקה לי? האם הרגעים הקטנים, בהם אני אפופת קסם ומאושרת, הרגעים המעטים שאתה מקדיש לי, האם הם מספיקים בשביל לכסות על כל השבוע? על כל שאר הימים בהם אני לא יותר מאיזה סמס ביום.

מצד אחד כל רגע איתך הוא חוויה בלתי נשכחת, רגע מדהים ומספק, ומצד שני אין יותר מידי רגעים כאלו... האם מיעוט הרגעים הטובים ממלא את שאר הרגעים?

אני אודה ואומר שאתה מכניס אותי למערבולות רגשות אינספויות. ימים אני מעבירה במחשבות לא נגמרות שמתחילות ב"למה הוא לא מתקשר" ונכנסת לדיכאון שקרי של "בסדר, גם ככה לא ציפיתי שייצא מזה משהו", ואז לפתע – אות חיים! כמה שמחה ואושר – הוא לא סינן אותי לגמרי! אני מספיק חשובה לו בשביל שהוא יזיז את האצבע לכיוון הטלפון. מערבולות.

עכשיו, בינינו ----- – אתה כבר בן 25, שזה לא לזלזול כבר, ועדין לא חושב על העתיד? עדין לא מסוגל להתחייב? לא רק לי – בכללי. לא מסוגל להתחייב שתהיה פנוי בעוד שעתיים או בכלל – להתחייב למחר זו משימה בלתי אפשרית. אתה נוהג לזרוק אמירות לאוויר "ניפגש מחר" ו"דברי איתי עוד ארבע שעות, נקבע". אבל שנינו יודעים שזה כבר לא ייקרה. זה קורה רק בתנאים שלך. אף פעם לא בתנאים שלי. כי כשאני אומרת שאני רוצה להיפגש פעמיים בשבוע – אנחנו נפגשים פעם בשבוע וחצי, וכשאני אומרת שאני רוצה לצאת היום – אנחנו נפגשים רק שלושה ימים אחרי, וכשאני אומרת שאני רוצה לחגוג את יום האהבה – אנחנו בקושי מדברים באותו היום ונפגשים ימים ארוכים לאחר מכן.

-------------
זהו עד לפה כתבתי. זה נכתב בהכי פתיחות לב שאדם יכול לכתוב. חשבון נפש כם תרצו. אני אגיד את האמת - אני מודעת למצב הזה טוב מאוד מההתחלה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לא למצוא את עצמי סולחת לו ונמשכת אליו כל פעם. יש בו משהו מיוחד והוא שונה מכל בחור שאי פעם הייתי איתו. בנוסף אפשר לציין שאני גרה בדרום באיזור מאוד מאוד קטן, והמגוון של אנשים כל כך קטן שזה מפחיד. יכול להיית שזה קשור אבל אני לא בטוחה.
אני יודעת שאני צריכה להפסיק, אני יודעת (וזו הפעם הראשונה שיוצא לי להגיד את זה. אני לא מפסיקה להכחיש את העניין) אבל אני לא יכולה אני פשוט לא מסוגלת! כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי בשביל מה את צריכה את זה! אבל בכל פעם שאני שומעת ממנו אני נמסה פשוט... האמת גם הוא המערכת יחסים הארוכת טווח הראשונה שלי. יכול להיות שזה נובע מזה איכשהו לא יודעת...
אני תקועה במצב בו לא משנה מה אני עושה אני מפסידה - אם אני אשאר אני לא אקבל את מה שאני רוצה כי הוא נותן לי את זה בכמויות כל כך קטנות ואם אני אעזוב אותו אני לא אקבל שום אהבה בכלל... אני פשוט כלואה ומתוסכלת, לא יודעת כבר מה לעשות כבר... :((