אין לי חברים ואני מרגישה בודדה ומדוכאת. איך להתמודד בסיטואציה הזאת?

מצטערת מראש על החפירה, בכל זאת אשמח אם מישהו יוכל לתת לי את תשומת ליבו

לאחרונה אני מרגישה בודדה ועצובה מאוד ואשמח אם מישהו יכול להסביר לי אם יש דרך יציאה מהסיטואציה אלא נקלעתי
העניין הוא שאין לי כל כך חברים. האדם היחיד שקרוב אליי ואני אשכרה נפגשת איתו בקביעות ומדברת איתו כל הזמן זה חבר שלי. באמת שבלעדיו הייתי הכי בודדה שיש והוא פשוט ממלא אותי בחום ואהבה אבל אני מרגישה קצת קנאה בכל פעם שהוא אומר שהוא יוצא עם חברים או שאנחנו נפגשים וכל רגע מתקשרים אליו או שולחים לו הודעות- נטו כי גם אני רוצה. לאף אחד לא מספיק אכפת ממני כדי לשלוח לי הודעות או להזמין אותי לבילויים.
פעם היו לי 3 חברות טובות והיינו יוצאות ביחד והיה לנו ממש כיף אבל לאחרונה אני רואה שהן יוצאות הרבה ואף פעם לא מזמינות אותי- בהתחלה ממש ממש נעלבתי כי זה אף פעם לא קרה אבל פשוט התחלתי לקבל את זה.
ניסיתי להציע להן שנצא אבל נתקלתי בהמון דחיות ובבית ספר אני מרגישה שאני מעיקה עליהן אז פשוט הפסקתי ועכשיו אני יושבת איתן לפעמים בבית ספר אבל אנחנו כבר לא מדברות וזו ממש לא חברות. אם לא ניתקל אחת בשנייה במקרה בביהס פשוט לא נדבר. אני שונאת להידבק או להרגיש לא רצויה אז הבנתי את הרמז ולמרות שזה שבר לי את הלב שפשוט יום אחד הן בהדרגה הן הפסיקו לרצות להיות חברות שלי אבל אני לא מרגישה שאין לי
יש לי חברה אחת ממש טובה מהכיתה שהכרתי בשנה שעברה אבל אנחנו גרות ממש רחוק אחת מהשנייה ואין לנו רישיון אז קשה לפגוע להיפגש- ובלי קשר היא ממש ממש חברותית ויש לה מלא חברים אז אני לא בדיוק האופציה הראשונה שלה.

בדרך כלל אומרים לאנשים כמוני למצוא מסגרות חדשות מחוץ לבית ספר, אז ניסיתי לחפש ומצאתי משהו שגורם לי להיות שמחה ומאושרת לעסוק בו אבל אני לא מצליחה להתחבר שם לאף אחד.
בבית ספר זה גם לא אפשרי כי כולם כבר מכירים את כולם (שנה אחרונה) ואני ממש מוגדרת כאאוקאסט וחצי מהילדים בשכבה כנראה לא מודעים לקיומי או מודעים לזו שאני ילדה שלא בדיוק מתחברת. לא רואים אותי אף פעם במסיבות או משהו ואני בתכלס לא באמת קיימת. עם כמה שזה אבסורד אני לא חושבת שאי פעם דיברתי עם רוב הילדים בשכבה שלי. ואנחנו שכבה קטנה.

הסיבה שהגעתי למצב הזה שברגע ש3 חברות ילדות נוטשות אותי הופך לבדידות מוחלטת היא כנראה בגלל שיש לי חרדה חברתית, בגלל זה לא הצלחתי להתחבר כמעט לאף אחד במהלך התיכון (כיתה ט' ועד עכשיו),
יש כמה ילדים נחמדים בכיתה שלי שאנחנו מדברים אבל בתכלס אני לא קשורה לאף אחד ואני לא מצליחה באמת לעשות מאמץ ולהתגבר על החרדות או אשכרה להצליח לתקשר עם מישהו כמו שצריך. מאוד קשה לי "לסחוב" שיחה עם בן אדם שאני לא מכירה וזה מגיע למצב שאו שאני מתחילה לדבר באובר שיתופיות, ולהגיע למצב שאני מדברת על כל מיני טראומות שלי שלא מדברים עליהן עם בן אדם שהרגע הכרת- או שפשוט אני סובלת ומתה לסיים את השיחה.
אני בקרוב מתגייסת לצבא וחוששת בעיקר שלא אצליח להתחבר לאף אחד כי אני חסרת כל יכולת חברתית בעליל, ושלא יהיה לי עם מי להיפגש בסופשים (אני כנראה אעשה חמשושים) כי בתכלס אולי אשמור על קשר רק עם אותה חברה (בסימן שאלה, וחבר שלי כבק באותו זמן ישתחרר ויטוס)

חשבתי ללכת לפסיכולוג או משהו ודבר ראשון לנסות לטפל בחרדה החברתית, לא רק כי זה פוגע בי בקטע חברתי אלא בהמון דברים אחרים (לדבר מול קהל, מול אנשים עם סמכות).. כל מיני דברים נגיד כשמתחילים איתי ברחוב אני פשוט נכנסת להלם ולא מצליחה אפילו לדחות את הבן אדם, לקנות אוכל בסופר מבלי לחשוב שכולם בטוחים שאני שמנה וכד'. גם נגיד שיושבים בקבוצה של יותר מ2 אנשים אני פשוט לא מסוגלת לדבר ואני מרגישה שאם כן זה נורא מאולץ כי כביכול כל דבר שאני אומרת טיפשי ועדיף שאשתוק.
בסיטואציה כזאת אני מרגישה כאילו אני בתוך בועה ופשוט לא מסוגלת לדבר.
אבל כרגע בגלל הבגרויות והמבחנים אני מרגישה שאין לי זמן לזה וגם שואלת את עצמי כמה זה כבר יעזור.
חרדה או לא חרדה אני חושבת שאנשים פשוט לא מסמפטים אותי במיוחד. אני מרגישה מיותרת, אני מנסה להתרכז בעצמי ולהיות חיובית אבל זה הורג אותי הבדידות הזאת.
לראות את מי שהיו פעם החברות הכי טובות שלי יוצאות בלעדיי
לא לשמוח בשביל חבר שלי כשהוא נהנה כי אני מקנאה, הדבר האחרון שאני רוצה זה לפתח בו תלות או להראות לו שבלעדיו אני בתכלס בודדה וריקנית
ובכללי חמישי ושישי בערב שאני מרגישה שכולם חיים את החיים ואני בדיכאון בבית.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ושואלת אם אני אהיה ככה כל החיים.
לא בטוחה שאיך יש לעזור לי אבל אולי אם מישהו היה בסיטואציה דומה ויכול להגיד לי שאפשר לצאת מהמעגל הזה. שאולי יש סיכוי שיום אחד פשוט אהיה כמו כולם
תודה3>