יש לי טעם ישן. בסרטים, מוסיקה, אנשים מפורסמים, תרבות בכללי...
אין לי כל כך חברים ואלה שכן מאוד שונים ממני או לא מבינים את התשוקה שלי לזה (הבעיה המדוברת)
יש לנו טעם שונה במוסיקה ובפן הזה במיוחד השוני בא לידי ביטוי, מה שגם גורם לי להרגיש לבד כי אני לא מכירה אף אחד בגיל שלי שאוהב רוק.
ה״בעיה״ שלי היא שאני מרגישה שייכת לעבר, אני רוצה לחיות בעבר. אני מודעת שלא הכל היה מושלם בשנות ה60/70/80 נגיד מלחמת וויטנאם והסבלנות וההבנה לגבי נושאים כמו הקהילה הגאה ואפרו אמריקאים הייתה ירודה אבל אי אפשר להכליל דורות שלמים לגבי זה, גם היום קיימים אנשים הומופובים או גזענים ולצערי לא חסר.
אני מרגישה שאני אהיה יותר שמחה בתקופה הזו, אני יודעת שזה אולי נשמע קצת פסיכי ;) אני ארגיש יותר שייכת ויהיה לי אולי יותר קל למצוא אנשים עם אותם תחומי עניין. ובכללי הילדים בבית ספר שלי ממש לא בוגרים ושמים חשיבות לנושאים כמו מי מקובל והבנים ממש פאק בויז והבנות ממש רכלניות וצבועות... וזה לא בא ממקום מתנשא ושיפוטי, כי אחרים יכולים ממש להסתדר עם אותם ילדים ואני מודעת שיש ילדים רעים בכל מקום אבל לטכנולוגיה ולרשתות החברתיות יש חלק ממש גדול בעיצוב האופי שלנו.
אני פשוט רוצה לחיות ולראות את הלהקות האהובות עליי והמוזיקאים האהובים עליי בלייב, כשהם צעירים ולחוות הכל ביחד איתם, ולא עכשיו שאותן הלהקות התפרקו/נאלצו להפסיק להופיע, זה שונה...
וזה מסתכל כי בשונה להרבה בעיות (קשות יותר אבל עדיין בעלות פיתרון) לזאת אין פיתרון, ופעם באמת הייתי מתעסקת בזה כל הזמן אבל כל כמה זמן יש משהו שגורם לי לחזור לאותו מקום של תסכול ואכזבה, ייחול למשהו שלא קיים עד שכבר התחלתי להשלים עם זה ולקבל את זה.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ואולי אם יש מישהו שחווה משהו דומה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות