נמאס לי שאנשים חושבים שהם יכולים לשלוט לי על החיים

מאז שאני זוכרת את עצמי ציפו ממני ליותר מדיי...
בין אם זה ההורים שלי, חברות שלי, המורים שלי...
השנה עליתי לחטיבה וזה נהיה יותר גרוע... עברתי שינוי מאוד גדול. ביסודי הייתי מופרעת וזה עוד מילה רכה בשביל מה שהייתי כשעליתי לחטיבה הגעתי לבד בלי אפילו ילד אחד מהיסודי..אני אפילו לא מדברת על חבר טוב.. אני מדברת על סתם מישהו שאני אדע מי הוא... אבל כלום!! פשוט כלום!! אבל אני לא לבד יש לי המון חברות וגם חברים אנחנו שכבה של 7 כיתות ואנשים תמיד חושבים שאני איזה ילדה חזקה עם בטחון... תכלס זה נכון אבל השנה זה לא ככה... השנה הרגשתי שהציפיות שיש לאנשים ממני הן גבוהות מדי... אני מדברת על ההרגשה הזו של אכזבה... הציונים שלי גבוהים!! ומאוד!! אין לי ציון אחד מתחת ל85 ועדיין לא משנה מה אני יעשה זה לא יספיק... המחנכת לי החליטה שאני צריכה לעשות טבלה כזו שהמורים יחתמו עליה בסוף כול שיעור.. ואין לי אפילו מילים להסביר כמה שזה מביך... כשילדים שמעו על זה הם נהיו רעים יותר ממה שחשבתי "אהה אז את עושה טבלה כמו של הילדים המפגרים האלה... טוב נו עלייך זה ידוע" כן וזה רק משפט אחד ששמעתי ואני חושבת שהוא יחסית נורמלי כדיי שהאתר יאשר את השאלה שלי... תמיד אומרים לילדים בגיל שלנו שכשקורה משהו הם צריכים לשתף אבל האמת היא שלי אין למי... להורים שלי הייתי מספרת פעם הכול אבל מאז החטיבה הם מצפים ומצפים וכול יום דואגים להזכיר לי כמה שהם מאוכזבים הייתה תקופה שהייתי מספרת הכול לאחי הגדול והוא באמת היה האוזן הקשבת והכתף התומכת ואני באמת יכולה לסמוך על אח שלי אבל הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה ואני בקושי רואה אותו וגם כשאני רואה הוא כול הזמן עסוק... וחברות שלי זה גם כבר לא אפשרות כי הן תמיד יגידו שאני סתם עושה סרטים מכול דבר או שאני אשמע מהן ירידות והן יתרחקו... אז פשוט החלטתי לשאול באתר...
נמאס לי להתמודד ולסבול והגעתי למצב שאני רוצה פשוט למות... ונמאס לי...
האמת אני לא מאמינה בדברים האלה אבל מצאתי את עצמי מצמידה לעצמי סכין אבל אחריי הכול מדובר בי... בסוף השתפנתי וזרקתי את הסכין ונעלתי את עצמי בחדר... אני כבר לא יודעת מה לעשות ופשוט נמאס לי להתמודד..
אני מתחננת שמישהו יציע לי משהו לעשות עם החיים האלה כבר...