נשואים טריים. אוהב אותה, אבל היא מחלישה אותי. מה לעשות?

יש משהו שיושב עלי, מלווה אותי כל בוקר ובעיקר אחרי ויכוחים. אני ואשתי נשואים כשמונה חודשים אחרי שנתיים של זוגיות. אני בן 30+, היא 5 שנים פחות. ברור שאני מספר רק את הצד שלי ככה שאתם לא באמת יכולים לחוות את דעתכם, אבל אשתדל לספר בדרך הכי אובייקטיבית שאפשר. אף פעם לא הייתה לי זוגיות, תמיד הייתי עם בנות, טיילתי הרבה בעולם, למדתי, עבדתי. נהניתי.. ואז הכרתי אותה. שנינו משדרים על אותו גל (תחביבים, טיולים, דת וכו') ואחרי כשנתיים התחתנו. לא אשקר ואגיד שהיו לי אינטואיציות מסוימות, גם ביום החתונה, שדברים לא יסתדרו. יכול להיות שזה היה מתוך לחץ ולא באמת אינטואיציה, לא יודע. יש בינינו פערים מסוימים ברמת המחויבות לבית. אני חושב שהבית זה הלב וצריך להשקיע בו (בלי קשר לעובדה שאני מסודר ומאורגן והיא פחות) והיא מבחינתה הבית לא בסדרי העדיפויות הראשונות. רציתי מאוד שנקנה דירה, שנביא ילד, אבל התהפכתי במחשבה שאם כרגע יש לנו איי הסכמות וויכוחים (שחלקם נראים לי מיותרים), אז הצעדים האלה גדולים מדי כרגע בשבילנו. היא לא מבינה אותי בעניין הזה, וזה ומקרים אחרים מוכיחים שבמחשבה שלה היא עדיין לא מספיק בוגרת. המחשבה שלה לעתים ילדותית מעט וקרה לא פעם שהיא דיברה בחוסר כבוד להורים שלה, וגם אליי.. לפעמים אני מבקר אותה, מנסה כמה שיותר בעדינות, ובמקום לנסות להפנים, דברים שגם אמא שלה מעירה לה עליהם, היא מתווכחת איתי, ורק אם יש לנו ריב על זה אז היא מיישמת את הדברים לתקופה קצרה בלבד. העניין הוא שיש לי ביקורת עצמית גבוהה, מאוד, ומעבר לזה אני נותן לה את הכל, עושה הרבה ויתורים ומקריב בשבילה, ובאמת אוהב אותה. היא גם אומרת שהיא אוהבת, אבל זה לא מרגיש הדדי באותה מידה, כמו שהרב יגאל כהן אמר - גבר לא רוצה שאישה כל הזמן תגיד לו שהיא אוהבת אותו, הוא רוצה שתראה לו את זה, שתדאג לו. הייתי רוצה שתחשוב בצורה בוגרת יותר, שלא תתווכח על דברים סתמיים (שתבין מאיזה מקום מגיעה ההחלטה להשהות את הצעד של דירה וילדים). להרגיש שהיא גם תקריב בשבילי, שתיתן לי ביטחון, שלא תשים את עצמה במקום הראשון, ובכלל.. כמו שאני עושה אותה מלכה (והיא יודעת את זה), גם הייתי רוצה להרגיש כמו 'מלך', לקבל ממנה ביטחון, שתחזק ולא תחליש אותי, שתהיה עזר כנגדי.

כל זה יושב עלי ולא אשתף את הקרובים אליי, ואותה שיתפתי בתחושות האלה אך נראה שהיא מפנימה דברים רק לזמן קצר. אז משתף פה, זה די ארוך. מי שיקרא ותהיה לו תגובה עניינית, אשמח לקרוא. הייתי חייב להוציא את זה כי אני מרגיש שבמקום שנתחזק ביחד, אנחנו בדרך למטה, והמחשבה הזאת מחלישה אותי. אחרי שאני רואה עד היום את סבא וסבתא שלי ואת ההורים שלי, נשאר לי רק לקנא ולקוות שגם אצלנו זה יהיה ככה.