מרגישה הצלע השלישית במלוא מובן המילה, אחרי שהתגברתי על בעיות חברתיות שוב מרגישה ממש לא טוב במקום שלי. מה לעשות?

מכיתה ב' עד תחילת כיתה ז' היו לי בעיות חברתיות.
מעולם לא מצאתי את המקום שבו אני מרגישה בטוחה, הייתי תמיד או לבד או הצלע שלישית במקום שבו מיום ליום. רגשתי שאני משתגעת.
מכיתה ה התחילה גם אלימות פיזית ומילולית מסביבי והייתי חוזרת הביתה כמעט כל יום במצב של חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה.
הקישורים החברתיים שלי היו אפסיים, הידע של איך להתנהג בחברה לא היה, והייתי נורא ביישנית.
הגעתי לכיתה ז' מלאת חששות, בית ספר חדש, כיתה שבה אני לא מכירה אף אחד ו80% פוטנציאל לחזור לאותו המצב שהיה לי בשנים הקודמות.
אחרי שבוע ראשון ללימודים שבו החלטתי שאני בחיים לא אחזור לבית הספר הזה, שבוע שלם שבו הייתי לבד לגמרי. כשכולם הכירו חברים אני מצאתי את עצמי יושבת לבד בכיתה בהפסקה.
עבר שבוע ונתתי לעצמי עוד יום אחד, הגעתי לבית הספר והכרתי ילדה.נקרא לה מאיה היא הייתה החברה היחידה שלי והיא הכירה לי עוד ועוד ילדים.
בערך אחרי עוד שבוע הכרתי עוד ילדה, נקרא לה נטע. נטע היא אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי, היא אינטליגנטית, חכמה, מצחיקה, יפה.
יש לה את כל הנתונים כדי לא להיות חברה שלי.
והיא בחרה להיות פה בשבילי תמיד.
מאיה אחרי חצי שנה בערך הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, היא אף פעם לא באמת הייתה כאן בשבילי. כאילו היא חיפשה תחליף לחברה הכי טובה ומצאה אותי שהייתי תמיד האופציה השנייה לכל דבר.
נטע, הכירה לי את כל החברים שלה.
שתי החברות הכי טובות שלה נועה ואופיר הפכו להיות ממש ממש קרובות אלי.
בתחילת השנה הזאת אני ומאיה ניתקנו קשר.
נטע אופיר ונועה היו פה בשבילי תמיד.
אבל הבעיה היא שתמיד זה היה בנפרד.
כשאנחנו ביחד הן גורמות לי להרגיש כלום ושום דבר, כאילו אני סתם חברה שלהן, בשביל להוסיף צבע.
אופיר מרשה לעצמה להרים עלי את הקול הרבה פעמים, נועה תמיד תתפוס את הצד של אופיר ותצדיק אותה, ונטע איכשהו תמיד תצליח להגיד את הדבר הכי מעליב ושובר לב גם היא לא שמה לב.
הן החברות הכי טובות שלי, וברגעים מסויימים הן שוות הכל, הייתי מוכנה להיית בשבילן באש ובמים, להיות כל מה מה שהן צריכות, מתי שהן צריכות ואיך שהן צריכות.
לפעמים זה לא מרגיש הדדי.
אני יודעת שאני לא במקום הראשון בשביל אך אחת מהן, זה בסדר תמיד ידעתי את זה.
הן שלושתן אותו הדבר בשבילי. שלושתן החברות הכי טובות שלי, שנמצאות איתי 20/7.
באות אלי חופשי הביתה, מכירות את האחים וההורים שלי, הן משפחה שלי לכל דבר.
אבל כשאנחנו בסביבת עוד אנשים זה פשוט לא אותו הדבר.
נטע לדוגמא הכי קרובה אלי, יודעת עלי את רוב הדברים בעולם, מספרת לי כמעט הכל אבל רק כשזה רק שתינו.
אני מרגישה הצלע השלישית במלוא מובן המילה.
אני נותנת מעצמי 200% לחברויות האלו ובמצטבר מקבלת אולי 60%.
זה נהיה מתסכל, זה נהיה כבר כמעט יותר גרוע מהבריונות שעברתי ביסודי.
לפעמים אני חושבת שעדיף להיות לבד אם זו נקראת חברות, 60% סבל, ו40% אושר?
מה הטעם פה?