לא מצליחה להבין שלסיפור הזה יש סוף. קשה לי יותר מידי, איך ממשיכים?

זה הולך להיות ארוך אז מי שמעוניין לקרוא שיכין את עצמו לקצת כאב על אהבה..
היה לי חבר מכיתה ז' עד תחילת כיתה ט' שעברנו שלוש פרידות אני לא אפרט עכשיו למה נפרדנו אבל כן אגיד שבפעם הראשונה נפרדנו אני חא זוכרת למה, בפעם השנייה נפרדנו "בגללי" ובגלל הביישנות שלי ובפעם השלישית בגלל שהשתנתי לטובה והוא סוג של לא העריך ויחד עם זאת הבנו שהקשר מיצה את שלו וכבר הרגשנו שהפעם לא נחזור "כרגיל" ושבאמת זה נראה כבר שטותי להיפרד ולחזור כל פעם.
עברה משהו כמו חצי שנה שבחלק מהזמן הזה חשבתי עליו, התגעגעתי ונזכרתי ובחלק מהזמן היה לי מאוד קל והוא בכלל לא עלה לי למחשבות אבל בלב שלי תמיד אהבתי אותו, ניסיתי להדחיק אבל בגלל שהוא תמיד אצלי אופציה 1 לא יכלתי לשכוח ממנו והלב שלי חייב להזכיר לי כל פעם מחדש שאני אוהבת אותו וגורם לי באמת באמת באמת להרגיש שחלק ממני חסר! אני מרגישה שיש משהו שחסר לי, הקשר הזה שהיה לנו שהיה בו הרבה רע אבל גם הרבה טוב! הבנתי ששום דבר שאני אעשה לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותו ולרצות שנחזור, וניסיתי, באמת שניסיתי הכל כדי להבין שזה מה שהיה צריך לקרות וניסיתי לעזור לעצמי להתקדם הלאה אבל משהו בי לא נתן לי, החלטתי אחרי תקופה של חצי שנה שלא היה בנינו כלום (וזה משהו שבשבילנו לא היה ככה תמיד, איכשהו בפרידות אחרי פרק זמן כלשהו עד חודש היה נוצר בנינו שוב משהו) לדבר איתו, לפתוח בפניו את מה שאני מרגישה כי החוסר וודאות הזאת לגבי מה שהוא מרגיש הרגה אותי.. ואמרתי לו שלא בדיוק הצלחתי להמשיך הלאה, שאני עדיין חושבת עליו וקשה לי ושאני יודעת שהוא הולך להגיד לא אבל אני פשוט צריכה את ה"אישור" הזה להמשיך הלאה.. (הכוונה שפשוט אני אדע בוודאות שאין עוד סיכוי), הוא אמר לי שעבר מלא זמן, שהוא המשיך הלאה וניסינו כבר מלא פעמים וגם אם הוא היה מרגיש אליי משהו הוא לא היה עושה את זה בגלל מישהו שמרגיש אליי משהו ולא נעים לו (אני חושבת שזה סתם תירוץ כי הוא לא סובל אותו)
אמרתי לו שאני יודעת שזה כבר נשמע מצחיק, אבל אני באמת חושבת שיש עוד סיכוי ושאלתי אותו אתה לא חושב שכל אחד למד את הלקח שלו ולמד מהטעויות שהוא עשה וזהו הבנו איפה טעינו? הוא אמר שהוא לא חושב כמוני והוא כבר לא אוהב אותי ולא מרגיש אליי כלום, היא רק אמר שתמיד ישאר משהו קטן של זיכרון וזהו.
אני מרגישה הקלה שסיפרתי לו כי זה באמת ישב אליי והייתי עסוקה בלנסות להבין מה הוא מרגיש כי לקחתי כל מיני דברים בצורה מסויימת שגרמו לי לחשוב שאולי הוא עדיין מרגיש משהו ובמקום להסתבך שאלתי אותו והבנתי מה הוא מרגיש.
עכשיו אני בן אדם שתמיד תמיד תמיד נתקעת בעבר. קשה לי להמשיך הלאה, באמת שמאוד קשה לי ואני לא מצליחה, אני כל הזמן נזכרת בכמה טוב היה לי, אני נזכרת בריח שלו, בחיבוקים, במגע וזה חסר לי כי הוא כל כך אהב אותי וגם אני אותו.. הרגשתי אז שעוד היינו חוזרים ונפרדים שכאילו יש בנינו "חוק לא כתוב" כזה שגם אם לא הולך מנסים שוב, ושתמיד נאהב אחד את השני.. באמת חשבתי שהוא תמיד יאהב אותי.
אני בדר"כ ממש לא אופטימית אבל שזה נוגע לאהבה ואליו אני באמת חושבת שאם רוצים מספיק אפשר לשנות, לתקן ולהגיע למקומות שרצינו.. זה באמת נשמע שטותי להגיד את זה כי כבר הרגשנו שמיצינו אבל האהבה גוברת עליי וגורמת לי לחשוב שאולי לא? אולי למרות ההרגשה הזאת יש עוד פעם כמו תמיד טעם לנסות? אני באמת רואה איזשהי נקודה שיש בה סיכוי. אהבתי אותו מאוד.. כל כך הרבה. ועדיין אוהבת. זה כואב שאתה אוהב בן אדם ברמות מטורפות אבל הקשר לא היה עובד תמיד טוב. איך זה הגיוני?
גם עכשיו שהוא בא ואמר לי שלא, זה לא יקרה כמו שהייתי רגילה פעם, זה כאילו הוא הכניס לי סכין וסובב אותה אבל גם עכשיו תמיד אני מצפה וגם עכשיו נשארת לי התקווה הזאת שאולי יש סיכוי, ואולי הוא פתאום יבין מה שאני הבנתי ושהאהבה אליי תגרום לו לחשוב אחרת.. אבל הוא בכלל כבר לא אוהב אותי, שזה עוד משהו שקשה לי לעכל, אני לא מצליחה לקלוט את זה, לא מצליחה. הוא אהב אותי כל כך הרבה, בחיים שלי אף אחד לא אהב אותי ככה, אהב את מי שאני, את האופי, תמיד היה צוחק ממני אז איך אפשר להפסיק לאהוב? אני הבנתי שבמערכות יחסים תמיד יהיה מישהו שיאהב יותר, אם כמה שזה היה נראה שזה הוא, זאת הייתי אני, אם זה היה הוא אז זה היה ההפך, הוא זה שלא היה מוותר, והוא זה שהיה רוצה לנסות שוב למרות הכל..
גם תמיד בפרידות שנינו ידענו שזה מה שצריך לקרות אבל הוא יזם את זה כי לו היה יותר קל לחשוב על מה שטוב ולא לתת לאהבה להשפיע עליו.
לו יותר טוב בלעדיי, אבל באמת שלי לא טוב בלעדיו, באמת.. היו לנו המון קשיים אבל בתוך כל הקשיים הייתי מאושרת, הוא היה השמחה שלי, הכיף שלי, אהבתי אותו כל כך ואני עדיין אוהבת ולא מצליחה לשחרר ולהפסיק להיזכר! אני לא מצליחה! הוא באמת חושב שזה טוב לשנינו, אם זה אמור להיות טוב לשנינו אז למה אני סובלת? ולמה אני מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו? זה לא הגיוני לי לחיות את החיים שלי בלי שהוא יהיה מעורב בהם, אני באמת כותבת את זה ובוכה.. כי מה, זהו? ובתיכון כל אחד יילך לדרך משלו? שפעם היינו כל כך קרובים? קשה לי להסתכל על הכל ולהגיד שזה בעבר ולהתמקד בהווה, אני לא מצליחה, קשה לי, רע לי ואיכשהו במערכות יחסים תמיד אני זאת שנשארת תקועה. ואיתו, איתו חשבתי שהוא כמוני, ששנינו ניתקע אחד על השני ולא נוותר בחיים, לפחות זה מה שהוא שידר, הוא גם אמר לי שהוא בחיים לא יפסיק לאהוב אותי, ולחשוב שהוא יכול להגיד את זה למישהי אחרת מרסק לי את הלב.
אני לא יודעת בדיוד מה השאלה, אולי איך להמשיך הלאה? איך לא לאהוב? אתם חושבים בכלל בכללי שיש סיכוי לקשר אחרי כמה פעמים? מאוד קשה לי ואשמח שתנסו לעזור לי באמת ולהבין אותי, כי תמיד אני נשארת מאחור ואני לא מצליחה להאמין שזה סוף הסיפור, למרות שאני יודעת.
חברות שלי אמרו לי שאני צריכה לרצות להתקדם, ואת האמת שאני לא רוצה להתקדם ממנו, אני לא רוצה מישהו אחר, אני רוצה אותו כי באמת אני לא מצליחה לדמיין את עצמי אוהבת מישהו ברמות כאלו, וגם הוא היה בשבילי הכי טוב.