חושבת שיש לי חרדה חברתית אך המשפחה חושבת אחרת

היי, אני בת 18 עוד חודש מסיימת תיכון, ויש לי בעיה שמציקה לי מאז היסודי...
אני סובלת מחרדה חברתית, אני ביישנית, סגורה, מופנמת, משתדלת להתרחק ולהתבודד, ומנסה כמה שפחות לדבר עם אנשים.
אף פעם לא אהבתי מסיבות, פגישות עם הרבה אנשים, אירועים ולא הלכתי אליהם בכלל, גם כשאני הולכת אנשים תוקעים בי מבטים כאילו הם שונאים אותי או שעשיתי להם משהו רע.. אני תמיד נשארת לבד אף אחת לא מדבר איתי כשאני מנסה לדבר איתם הם לא זורמים, כאילו אני מפריעה להם במשהו ואז כל פעם אני קמה והולכת מוקדם.

כיום אני בלי חברות אבל יש לי חבר מדהים שבגללו השתניתי הרבה לטובה! אני מאמינה שאם הוא לא היה חבר שלי אני לא הייתי מגיעה למצב שהגעתי היום (מצב הרבה יותר עדיף וטוב יותר מהמצב שהייתי בעבר).

אני מפחדת ללכת ולמצוא עבודה למרות שאני מתה לעבוד, מכיוון שצורת הדיבור שלי מורידה לי יותר את הביטחון, אני מגמגמת הרבה, למשל אתמול כשדיברתי עם מישהו בטלפון במקום להגיד רכב אמרתי רפש, אין לזה משמעות אפילו! אני תמיד מחרבשת מילים ככה, אני צריכה לדבר הכי איטי שאפשר כדי לדבר באופן מובהר וחלק.
אז אני חושבת שזה גם חלק מהבעיה שיש לי, אני מתרחקת מאנשים בגלל הגמגומים האלה. גם ככה עברית היא לא שפת האם שלי..

וגם כמה פעמים לא חזרו אליי כשהשארתי קורות חיים. וכשעבדתי בחנות אחרת פיטרו אותי אחרי שבוע, מסתבר שאני לא מספיק חרוצה כמו שחשבתי.
אני מפחדת שאנשים ידחו אותי, לא יתנו לי בחזרה יחס כשאני אדבר אליהם, או שפשוט יצחקו עליי...

אימא שלי ואחותי אומרת שדווקא הסיבה שאנשים לא פונים אליי ולא מדברים איתי זה בגלל המראה החיצוני שלי (בלי להשוויץ כמובן!) ולא בגלל הבעיה שאני חושבת שיש לי..
בשבוע שאמרתי שעבדתי ואז פיטרו אותי כל מי שנכנס היה תוקע בי מבט או היה אומר לי כמה אני יפה.. שאני לא רואה את עצמי ככה בכלל...

בקיצור אני מפחדת שבעתיד אחרי שנחליט להתחתן ואצטרך גם להתקרב למשפחה של בעלי יתייחסו אליי כך, אני לא מאלה שמדברות הרבה והם בדיוק ההפך ממני!

לדעתי הבעיה זה מה שאני חושבת ולא מה שאימא שלי ואחותי חושבות.. מה אפשר לעשות עם זה? בלי ללכת לאבחונים, טיפולים, פסיכולוג.

תודה רבה רבה, ומצטערת על החפירה