מרגישה לא קשורה לעולם הזה

היי, יש לי שאלה קצת מוזרה, אבל אני אנסה לנסח את עצמי בכל זאת (מתנצלת מראש על החפירה).
אז אני בכיתה י', בת 16, אף פעם לא היו לי בעיות בלימודים- אני לא תלמידה של 90+, אבל מסוגלת להגיע לציונים לפחות סבירים (אם זה בכלל רלוונטי לשאלה).
הבעיה שלי הייתה בפן החברתי; כשהייתי בכיתה א' הייתי ילדה מאוד ביישנית ורגישה, בכיתי מכל שטות שאמרו לי, וזה נתן לילדים לגיטימציה להציק לי - ככה כל היסודי.
היו לי אולי שלוש חברות, שלא הרגשתי קשורה אליהן בעליל, ואם אהיה כנה עם עצמי, הייתי איתן נטו מתוך חוסר רצון להישאר לבד.
הייתי ילדה קטנה שחששה להביע את דעתה רק מתוך הפחד שישפטו אותה.
כשהגעתי לכיתה ו' כבר היו לי חברות טובות, שאיתן עליתי לחטיבה - שם המצב השתפר.
עדיין הייתי ביישנית, אבל הצלחתי לדבר עם אנשים בפתיחות ופחות פחדתי מלהביע את דעתי.
השנה עליתי לתיכון, עם אף אחת מהחברות הקודמות שלי, והמצב באמת טוב.
בתחילת השנה היה לי קצת קשה, אבל בסופו של דבר מצאתי את מקומי והתחברתי עם בנות מהכיתה, ואפילו עם כמה ילדים מהשכבה.
אני אף פעם לא פוחדת להביע את דעתי, ובהשוואה למה שהייתי - אני ילדה חברותית.

אז לעניין,
אני חשה סוג של סלידה מאנשים.
המון דברים בחברה מפריעים לי וגורמים לי להתעצבן ולהיות מדוכאת.
ילדים בני 15 שאונסים, נערים בגילי שעושים סקס בחוסר אחריות מוחלט - ללא אמצעי מניעה וללא מחשבה אם הם עצמם בכלל מוכנים נפשית לזה.
וכל זאת רק כדי להסיר את התווית של "בתול", או כדי לצאת 'מאגניב' בפני החברים.
כאילו שזו בושה להיות בן או בת 16 ללא ניסיון מיני.
אני רואה ילדות בגילי שיוצאות עם אנשים בני 25+, ואז מתפלאות למה נשבר להן הלב.
אנשים בוגדים אחד בשני (הן אם בזוגיות והן אם בידידות פשוטה) ללא דין וללא דיין.
כל אחד משתוקק להיות הכי מקובל בשכבה כדי למשוך את המין השני.
התמימות של אנשים מפתיעה אותי כל פעם מחדש, בייחוד בחברה כמו שלנו.
אני רואה ילדים בשכבה שלי (או בכלל בגילי) שמתנהגים בוולגריות מוגזמת ומקללים כל אדם שני שלא מתנהג, מתלבש או חושב כמוהם.
אני מרגישה שאין יותר על מי לסמוך, למי להאמין ועם מי לדבר על דברים באמת משמעותיים.

אנשים שופטים אחד את השני בגלל סגנון מוזיקה (אז אם אני שומעת פופ אני מושפעת שלא התבגרה? ואם אני שומעת רוק ומטאל אני דיכאונית?), בגלל עדה (ואני לא אפרט), בגלל אמונות דתיות, בגלל לבוש, מעמד כלכלי וכל מאפיין שטחי כזה או אחר.
אני מרגישה שהעולם הזה מידרדר לחלוטין, והשטחיות השתלטה על כולנו.
המון אנשים משוכנעים שהם חייבים להיראות כמו דוגמני על (וכמו כן, מחפשים אנשים שנראים כמו דוגמנים).
הצבנו לעצמנו מעין אידאלים, שבואו נהיה כנים, כמעט אף אחד לא באמת יכול להגיע אליהם.
השאיפה המוגזמת הזו לשלמות פשוט הורגת אותי, אף אחד לא מבין ששלמות זה מושג השוואתי שבא לתאר משהו שבהחלט אי אפשר להגיע אליו, לא כל עוד אנחנו בני אדם.


אני מרגישה כאילו אני לא קשורה לאף אחד.
כמעט כל האנשים מחפשים את הזוגיות המושלמת, אבל למה בכלל?
בשביל מה לסבול את כל כאבי הראש האלה בשביל כמה רגעים של אושר, ואז בסוף להיפגע?
(ואף פעם לא הייתה לי זוגיות, ככה שלא חוויתי גם פגיעה).
אני חושבת שיש דברים שכ"כ הרבה יותר חשובים בחיים.
הרי כולנו נמות באיזשהו שלב, אז למה כל המאמצים האלה בשביל לספק את החברה, ואנשים אחרים בפרט?
מה בכלל הפואנטה פה? לחיות בשביל אחרים? בשביל החברה?
למה לא לחיות בשביל עצמנו?

למה כ"כ קשה לי לקבל את כל הדברים שהצגתי?
או במילים אחרות; מה לעזאזל הבעיה שלי?

מצטערת אם הכללתי קבוצה מסוימת בשאלה, זו ממש לא הייתה הכוונה שלי.