אני תמיד הבוגרת, העדינה והמבינה, שונאת את טוב הלב שלי

נמאס לי מעצמי כבר, אני באמת נגעלת בעצמי.
אני שונאת להיות טובת לב ברמה מוגזמת.
זו לא התנשאות, זו לא שחצנות, זו לא תכונה שאני גאה בה בכלל.
זה אמיתי - אני פשוט שונאת את טוב הלב הקיצוני שלי.
כולם תמיד פלפלים, כולם יודעים לעקוץ, כולם יודעים לכעוס...
אני תמיד ה"בוגרת, העדינה, המבינה, ששוקלת את המילים מליון פעם".
כשאנשים כועסים על מישהו והוא מדבר איתם - הם יראו לו שהם כועסים. הם יגידו לו מה הם חושבים, בכל אופן, לכל אחד יש את הדרך שלו להביע את העצבים אבל לרוב הם מביעים. אני יכולה לכעוס על בן אדם גם ברמות שלא יתוארו, אבל ברגע שהוא יבוא וידבר איתי בנחמדות זה כאילו שכל הכעס שלי עליו מתבטל וחוזר אחרי זה.
אז אני אדבר איתו בטון נחמד כזה ואולי עם חיוך. לפעמים אני אגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע רק כדי לא לפגוע בהם. זה פוגע בי המון. אני תמיד זו שנוח לדרוך עליה בגלל שאני בקושי עונה (זה משולב עם חוסר ביטחון).
כשבן אדם עומד במצב כלשהו שאני יודעת שאני לא הייתי רוצה לעמוד בו (זה לא חייב להיות משהו קיצוני ומובהק. אפילו אם הוא נמצא בויכוח ואמרו לו משהו תמיד אני סובלת בשבילו כי אני חושבת שמסכן ובטח אין לו מה להגיד עכשיו).
פעם, כשחבורת ילדים בבית ספר צחקו עליי, ואז ישבתי בכיתה ואחד מהם הצביע עליי לחבר שלו ואמר "תראה תראה" וחבר שלו לא התייחס אליו כשהוא ניסה לצחוק עליי, כאב לי עליו כי לא התייחסו אליו. אפילו שהוא ניסה לפגוע בי!
לא מזמן יצאתי מדיכאון קשה. במקום לצאת מהמקום הזה, אני הרגשתי שאני לא מסוגלת לצאת מזה, הרגשתי שאני משאירה את כל מי שעובר את זה מאחור ופשוט לא הרשיתי לעצמי להתקדם. הרגשתי מצפון. שהם צריכים להישאר לסבול את זה ואני לעומת זאת כן משתנה ומתקדמת.
פעם באץי לדבר עם הרכזת שלי והיא דיברה עם מורה ולא התייחסה אליי והתייבשתי בצד עד שויתרתי והלכתי. אז סיפרתי את זה לחברה שלי ואז חזרתי לרכזת כשהתפנתה לדבר, וחברה שלי אמרה לה שהיא לא התייחסה אליי ואני חיכיתי פה. ורק אז היא התנצלה ואמרה שלא שמה לב. היה לה את האומץ להגיד - אני לא אומרת דברים כאלה.
זה בא לידי ביטוי בעוד הרבה הרבה הרבה דברים, אלו רק דוגמאות בשלוף...
אני יודעת שלא כל הדברים שציינתי מעידים בהכרח על טוב לב מוגזם, אבל זה גם, וזה לא רק, וחלק מהמניעים שלי הם בגלל שאני פשוט תמיד כל כך נחמדה ועדינה.
אני פשוט מרגישה שנמאס לי לסבול בשביל כולם ונמאס לי גם כבר בעצמי לסבול מהתכונה הזו. אני לא מאמינה שיש מי שרואה כמה אני מנסה להיות הבן אדם הכי פחות פוגעני לסביבה בכל דרך (סודות וכל דבר אחר). אני נפגעת וזהו. אני רק רוצה להיות פלפלית קצת, זה הכל. אין לי את זה. אני לא יודעת לעקוץ בכלל, לדבר, להביע את עצמי בפני אדם שיש לי איתו מתיחות, כלום. כשכולם דואגים לעצמם אני תמיד מרגישה שאני מעמדת זו שצריכה להיות נחמדה וטובה ומבינה כמו פסיכולוגית מבוגרת. מה אני יכולה לעשות כדי להיות קצת יותר פלפלית, יותר דיפלומטית, יותר עומדת על שלי? אני מרגישה שפשוט אין לי את זה...