לקחו לי את הכלב, לקחו לי את הלב...

היי, מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת כלבים. בערך מכיתה א' ניסיתי לשכנע את ההורים שלי להביא כלב, אבל התשובה שלהם תמיד הייתה לא. הייתי מתעצבנת וכועסת, כי להם היו מלא כלבים שהם היו קטנים, אז למה לי אסור? לפני כמה חודשים חזרתי הביתה וראיתי גור כלבים קטן, מהסוג רועה בלגי בבית. בכיתי מהתרגשות ושמחתי כל כך. שהלכנו איתו לוטרינר לקבל את החיסון הראשון שלו, אמרו לנו שהוא אנורקסי. קנינו לו אוכל מיוחד ותרופות לשים על האוכל. בערך חודשיים אחרי הוא קיבל את החיסון הראשון שלו. הזמן בין חיסון לחיסון הוא חודש, ובגלל שהוא קיבל את החיסון באיחור, הוא יכל לקבל אותו בגיל מוקדם כמו כל הכלבים והוא היה בבית. הוא ישן איתי בחדר והוא היה עושה את הצרכים שלו שם. לי זה לא הפריע, אבל להורים שלי כן. שהוא קיבל את החיסון השלישי שלו יצאתי איתו לטיול ראשון. בטיול הוא משך את הרצועה, רץ אחרי מכוניות והרבה פעמים נפצע, נבח על אנשים וכלבים אחרים.. הבנתי שזה בגלל שכאשר היה קטן הוא לא הכיר את העולם הזה והכל נראה לו מפחיד. הבעיה היחידה היא שהיה לו שיניים גדולות והוא נהיה כלב חזק אז זה הפך למסוכן. שחברות שלי או אורחים היו באים אלינו הביתה הוא היה נושך אותם ורץ אחריהם. ניסינו להביא מאלף כלבים מקצועי, אבל זה לא כל כך הלך. ניסיתי גם לאלף אותו בעצמי וזה גם לא עבד. אבל שום דבר שהוא עשה לא גרם לי להפסיק לאהוב אותו. שבכיתי ולאף אחד לא היה אכפת, הוא ישר שם לב וליקק אותי. הוא היה החצי השני שלי. אני זוכרת שההורים שלי עשו לי שיחה והם אמרו שכדי שנמסור אותו כי הוא לא כלב שמתאים לנו. הם אמרו שהם ימסרו אותו לחברים שלהם ושאני אוכל לבקר אותו מתי שארצה. בכיתי ולא הסכמתי, אבל איכשהו הם הצליחו לשכנע אותי. הם גם הבטיחו לי שכאשר נמסור אותו הם יביאו לי כלב חדש שיותר מתאים למשפחה שלי ולאחים שלי הקטנים. אחרי כמה זמן אני זוכרת שחזרתי הביתה ולא ראיתי אותו, שאלתי את אבא שלי איפה הוא, ואבא שלי אמר שהוא בהסגר. מסתבר שהוא נשך איזה שכנה שלנו והיא התלוננה לעירייה. הוא הראה סרטון שלו בכלוב וכאב לי הלב. ראיתי שהוא בכה וניסה לברוח אבל האנשים שם הם חסרי לב וזה לא עניין אותם. ספרתי את הימים עד שהוא יצא מההסגר ואני אראה אותו שוב. וביום האחרון שאלתי את אבא שלי מתי הולכים לשחרר אותו והוא אמר לי שחברים שלו לקחו אותו מההסגר לבית שלהם. אני באמת לא יכולה להסביר מה ההרגשה שעברה אליי ולאיזה דיכאון נכנסתי. רציתי לפחות להיפרד ממנו ולהגיד לו שלום, אבל לא נתנו לי. אחרי כמה ימים שאלתי את ההורים שלי מה עם הכלב שהם הבטיחו לי, והזכרתי להם את השיחה שלנו. והם אמרו שאם אני רוצה כלב אז אני צריכה להשתפר באנגלית ובמתמטיקה. התעצבנתי ואמרתי שהם הבטיחו שהם יביאו לי כלב ישר אחרי שהוא ילך, כדי שאתגבר על החוסר שלו. וכרגיל להם לא היה אכפת. ניסיתי ללמוד אנגלית ומתמטיקה אבל זה לא הולך לי ואני מתייאשת כל הזמן. הבנתי שאני לא אוכל לראות את הכלב בגלל שהחברים של ההורים שלי לא רוצים שאראה אותו והוא השתגע, לפחות ככה הם אמרו.
אני כל יום בוכה מגעגועים אליו והוא כל כך חסר לי. מה לעשות?