אני כל הזמן משווה את עצמי לאחרות, ולאחרים, וכל הזמן מוצאת בעצמי דברים שלא בסדר. כמו אצל כל אחד לא חסרים כאלה, אבל הקטע העקום שבראש אני יודעת שאני נראית ממש טוב, ושהציונים טובים ויש לי הרבה כשרונות ואמא מדהימה ואנשים להסתובב איתם בהפסקות אבל אני פשוט לא מקבלת את עצמי. אני לא יודעת אפילו איך להסביר. אני עצובה הרבה ומרגישה כאילו אני לא טובה מספיק, כל הזמן מוצאת פגמים ומשווה את עצמי ומרגישה ממש חסרת בטחון לפעמים בפנים. כאילו אני אף פעם לא אהיה יפה מספיק, ואף פעם לא אהיה טובה מספיק. כל מי שאני מנסה לדבר איתו על זה מתעצבן, אני מבינה אפילו למה הם יתעצבנו בראש, אבל זה לא משנה את הרגשות שלי.
יש לי יכולות חברתיות ברמה 0, ואנשים תמיד מנסים להתקרב אליי בגלל איך שאני נראית ותמיד בסוף מתרחקים. אני חושבת הרבה שאני משעממת, או לא מצחיקה או כבדה או לא יודעת פשוט איך להיות כמו האנשים האלה שכולם אוהבים.
שזה מביא לדבר השני...
אני מתחילה תיכון תכף, ואני מתה מפחד. אני הולכת לשם לבד, בלי אף אחד שאני מכירה. אני מושכת תשומת לב, ותמיד מגבשים עליי דעה אפילו לפני שמכירים אותי. רוב הבנות בדרך כלל ממש לא אוהבות אותי וישר מתחילות לרכל ולהביא יציאות רעות, ובנים תמיד מנסים להתקרב. שזה גורם לאותן בנות להיות עוד יותר מרושעות.
אני באמת רוצה שזו תהיה התחלה חדשה, ואני לא יודעת מה לעשות. כל אחד רוצה שיאהבו אותו ויש לי זיכרונות רעים מכל השנים בביתספר. להיות נחמדה, לחייך הרבה, כן, אבל אני פשוט מפחדת. אני הולכת למגמה שהרוב בכיתה בנות, ובנות הן הכי רעות בעולם. מספיקה רק מישהי אחת עם הרבה חברות שתחליט שאני מאיימת או סתם לא באה לה טוב בעין. אני מפחדת שהכל ילך גרוע ואני הולכת לעוד סבל של 3 שנים.
מצטערת אם זה נשמע יבבני מדי, ניסיתי להוציא הכל.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות